מלחמת האלים – פרק 4: הנבואה

פרק 4: הנבואה

לוקאס הוביל אותי אל אחד הביתנים, נכנסנו פנימה. הביתן לא היה גדול במיוחד, מיטות היו מבולגנות ושקי שינה היו פזורים בכל סנטימטר פנוי בחדר.
"ברוכה הבאה לביתן הרמס" לוקאס אמר. כמה מהחניכים בחנו אותי.
"קבוע או לא ידוע?" שאל אחד מהם
"לא ידוע" אמר לוקאס והנער חזר ונשכב על שק השינה שלו
"אין לנו מקום" הוא אמר והביט בי "ואני לא בדיוק מצטער"
"סליחה?" שאלתי בכעס. מה יש לילד הזה? מה נראה לו?
"נו כן" הוא ענה "יש לנו מספיק חניכים גם בלעדייך"
"ג'ייק תשלוט בפה שלך!" אמר לוקאס בכעס "זה לא משנה מה קורה בחוץ…"
"אוי לוקאס, לך לחשב משהו" אמר ג'ייק ושיחק בקובייה "כולם יודעים שהמלחמה הזאת…"
"שתוק!" אמר לוקאס והצביע באגודלו עליי.
"עדיין לא סיפרו לה?" שאל ג'ייק בחיוך מעצבן
"אתה יודע מה?" אמרתי בכעס "אני יוצאת החוצה" אין מצב שזה המקום שאני שייכת אליו, חשבתי כשהתרחקתי מהביתן.
ומה זאת המלחמה הזאת? למה אף אחד לא מסביר לי? והנבואה שכירון מפחד ממנה?
לוקאס בא בעקבותיי. "תשמעי, ג'ייק הוא…"
"תשכח מג'ייק!" אמרתי בכעס "אתה חייב לי תשובות בעצמך!"
"מה את רוצה לדעת?" הוא שאל
"על המלחמה, הנבואה, אבל יותר מכל: איך ידעת להציל אותי מקוטס?"
"אני אתחיל מהסוף" הוא אמר "אמא שלך התקשרה למחנה, כמו שהייתה אמורה לעשות כשחצוי מגיע לגיל 13, זה חוק ששלושת הגדולים חוקקו. היא אמרה לנו לאן היא שולחת אותך, שלחו אותי כדי לשמור עלייך מצרות" הוא הביט בי "את מבינה?"
"אז לא באמת היית חבר שלי" אמרתי "סתם באת כדי להיות שומר שלי"
"בהתחלה" הוא אמר "אבל אחר כך התחברנו, כל מה שקרה לנו לא היה הצגה אני מבטיח לך בסדר?"
"לא יודעת" אמרתי "בוא נעבור לנושא אחר, אני רוצה הסבר על הנבואה, ועל המלחמה"
"על המלחמה אסור לי לספר לך, הוראה של כירון" הוא אמר מתנצל "הנבואה. כירון וכמה מהחבר'ה הבכירים מאמינים שנבואה גדולה עומדת לבוא בעקבות המלחמה שפורצת בין האלים" הוא אמר.
"מלחמה בין האלים?" שאלתי מופתעת
"לא היית אמורה לדעת את זה אבל!" הוא אמר מהר "לא אומרים כלום לאיש"
"ברור" אמרתי בחיוך. סרקתי את הביתנים שמסביב, ביתן אחד משך את תשומת ליבי. הוא היה בנוי מאבני ים, צדפות היו שקועות באבן, ריח ים עלה מהביתן.
חציתי את החצר ונעצרתי ליד האש שבערה במרכז, נערה ישבה ליד האש, הביטה בי וחייכה. חייכתי אליה בחזרה ואז היא נעלמה.
הבטתי בביתן מקרוב. "ביתן מס' שלוש" אמר לי לוקאס. שלחתי את ידי אל הדלת ופתחתי אותה בדיוק כשהוא אמר "עדיף שלא נפתח…"
רוח ים אדירה נשבה והעיפה את שיערי לאחורה. התאפקתי לא לפרוץ בצחוק. ההרגשה המוכרת, הנעימה כל כך, אחרי שנתיים בלי להיות קרוב לים במקום הכי קרוב לים.
צעדתי צעד פנימה ובהיתי בחדר. מגן היה תלוי על הקיר והיה מקושט בתמונות כלשהן, חריטות אולי. מזרקה קטנה עמדה בצד החדר, היו שם שלוש מיטות אבל רק אחת נראתה משומשת.
"נחמד פה" מלמלתי לעצמי.
"מאד" ענה קול מאחורי, זה לא היה לוקאס. פרסי בחן אותי ואז את הביתן הקטן. "את המגן הכין אח שלי" הוא אמר וגאווה נשמעה בקולו
"איפה הוא עכשיו?" שאלתי
"הוא עובד בטירה של פוסידון" הוא ענה "קוראים לו טייסון"
"הוא עובד בים?" שאלתי ופרסי פרץ בצחוק.
"הוא לא… אנושי" הוא אמר "הוא קיקלופ. וחץ מזה, בני פוסידון יכולים להישאר מתחת למים הרבה מאד זמן"
סרקתי שוב את החדר בשקיקה. "חבל שאני לא יכולה לגור פה, הרבה יותר נחמד כאן"
"ביתן הרמס זה לא מקום טוב להתחיל בו" אישר פרסי "אבל את תראי שיהיה טוב"
"אתה כנראה צודק"
קריאת קונכייה נשמעה. "ארוחת ערב" פרסי אמר
"אז בוא נלך" אמרתי "אני די רעבה" הוספתי בצחוק.

התיישבתי בשולחן עם ילדי הרמס. פרסי ישב לבד, בשולחן של פוסידון. קצת ריחמתי עליו.
ראיתי את לוקאס יושב עם בני אתנה, כולם שם נראו אותו הדבר. הוא נופף לי אבל הפניתי את מבטי. כירון קם ודיבר, הוא אמר משהו על עבודה קשה וציין כמה מהנוכחים לטובה. הצלחות שלנו התמלאו, ראיתי את כולם קמים ושורפים חלק מהאוכל לאש. "קורבן" לחש לי ג'ייק. "להורה שלנו". פניתי גם אני אל האש. אז כל אחד מקדיש להורה שלו.
"זה בשבילך אבא" אמרתי בשקט "מי שלא תהיה, תן לי רמז". במקום ריח שריפה הגיע אליי ריח העוגיות שאמא נהגה להכין לי כשהייתי עצובה, לרגע האש נצבעה בכחול-סגול אבל אז היא חזרה להיות צהובה-אדומה. חזרתי לשבת ביחד עם בני הרמס.
אחרי האוכל הלכנו כולנו לזירה, שרנו שירים ועשו לנו פעילות, היו קבוצה של ילדים ששרו ממש טוב. "בני אפולו" לחש לי פרסי כשראה לאן מופנה מבטי.
"חניכים!" קרא כירון וקם ממקומו "אני יודע שבשבועות האחרונים היו שמועות על מלחמה בין הלאים…" התלחשויות קלות היו מה שקטע את כירון. "אבל אני מבטיח לכם ששום מלחמה לא תפרוץ, מר ד' נמצא שם ברגעים אלו ומברר מה קורה"
"אז אתה טוען שמשהו כן קורה!" קרא נער, הוא ישב מתחת לדגל אדום עם ראש של חזיר. "בני ארס" אמר לי פרסי "תמיד במלחמות" הקולות גברו.
"לא קורה שום דבר שאמור להטריד אותנו!" קרא כירון והתיק את הנערים והנערות.
נערה עם שיער ג'ינג'י רצה לתוך הזירה, היא בחנה אותנו בפחד, היא חיפשה במבטה אחר מישהו. היא נערצה כשהביטה בי, עיניה הפכו לירוק זוהר, כמו העיניים שראיתי בעליית הגג. היא הצביע עליי ואז דיברה בקול נמוך ומסוכן:

"כאשר המים יעלו בנפשותיהם של שני האויבים הוותיקים,
ייפולוגו האלים לכדי צדדים,
רעש אדמה יתעורר וימעול,
בן או בת ימות אז ל"גדול",
ואלו שמצאו את הדרך הנכונה,
דווקא הם לא יימצאו את המוצא"

ואז הנערה הזאת נתנה בי עוד מבט ואמרה כאילו רק לי: "זאת את"