אבודה עונה 2 – פרק 9

לא הייתי מאושרת מהתוכנית של סקראב, זה היה פשוט מדי. לא מתוחכם. במילים אחרות: אם ניתפס יש מצב גדול שאני ומאור נישלח למעצר בית או משהו גרוע מזה.
"מצטערת שאתה מעורב בזה" אמרתי למאור. הוא כבר התאושש כמעט לגמרי.
"אני מצטער שלא יכולתי לעשות יותר" הוא אמר
"ואני מצטער שאתם מחליאים אותי" אמר סקראב. מני חזר אל החדר שלו.
"לא הכרחנו אותך ללוות אותנו החוצה" אמרתי
"אני מעדיף להיות בטוח, וחוץ מזה אתם עדיין לא בחוץ" הוא חייך. נעמדנו מול הדלתות של החדר של מני. "את יודעת מה לעשות" סקראב אמר ותפס את מאור.
"שחרר אותי חתיכת…" אמר מאור
"תשתוק!" אמר סקראב ואז פנה אלי "קדימה, כנסי"
"מאי אל תלכי לבד" מאור אמר וניסה להשתחרר מסקראב
"אם לא תלכי עכשיו המצב יהיה מסוכן" אמר לי סקראב
"תשחרר את מאור ותן לו ללכת" אמרתי "או שאני צורחת"
"אני משחרר" הוא אמר ושיחרר את מאור
"לך הביתה" אמרתי למאור "אל תחזור לפה"
"מאי, אני לא….."
"פשוט תלך" אמרתי וניסיתי לרמוז לו, הוא לא הבין. הוא פנה משם. סקראב חייך אליי.
תפסתי את הידית והבטתי בסקראב. "קדימה" הוא אמר לי.
פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה. סוגרת אחרי את הדלת. "מני?" שאלתי בשקט.
החדר היה חשוך, היו שם שלושה מיטות, כיור קטן ומישהו ישב בפינת החדר.
"מאי" הוא אמר וקם.
"אני לא אוהבת את התוכנית שלכם" אמרתי לו
"את יודעת שזה לא מה שחשוב עכשיו" הוא חייך אלי בגועל.
"אתה יודע שאם אני צורחת אנשים יגעו לכאן טוב כמה דקות?"
"בכמה דקות אני יכול להרוג אותך"
"אבל אתה לא תהרוג"
"מי אמר?"
"המצפון שלך" אמרתי "ושלי"
"את נהיית רגשנית" הוא אמר לי והתקדם לעברי, פסעתי צעד אחד אחורה. "וגם פחדנית" הוא אמר בחיוך מלגלג. "איפה הנערה שהתעלמה מכולם ועשתה מה שהיא רוצה?"
"היא מתה מזמן" אמרתי בכעס
"טוב, זה קצת… חבל" הוא אמר וליקק את השפתיים שלו, הוא צעד עוד צעד לעברי.
"מה חבל?" שאלתי "שהרגתי אותה? שהיא כבר לא פה כדי להיות איתך?"
"איך את יודעת לקרוא אותי" הוא אמר בחיוך
"קצת חבל" אמרתי "כי אני יודעת מה עובר לך בראש"
"וזה חבל?" הוא שאל והתקדם עוד צעד אחד. נצמדתי אל הקיר.
"לא אמרת שנדבר על התוכנית?" שאלתי
"אנחנו יכולים לדבר על התוכנית" הוא אמר, לוקח עוד צעד
"אז בוא נדבר" אמרתי
"בואי נדבר" הוא אמר "אבל על העובדה שהסגרת אותי". הוא הפסיק לצמצם בינינו את הרווח ונעמד שני צעדים ממני.
"אני לא הסגרתי אותך" אמרתי באופן מעורר רחמים. נשמעתי חלשה.
"אז מי כן?" הוא שאל
"לא יודעת" עניתי "לא אני"
"למה אני לא מאמין לחלק הראשון של המשפט?" הוא שאל בחיוך
"שוב, אני לא יודעת" אמרתי
"אז אולי תרצי להיזכר?" הוא אמר
"מה יגרום לי לדבר בשבילך?" שאלתי "מאור כבר לא פה"
"אני מאמין שיש לי שיטות לגרום לך…" הוא חייך "לדבר"
"אז הייתי רוצה לראות אותן" אמרתי "כי כלום לא יגרום לי לדבר עכשיו בשבילך"
"אם זה מה שאת רוצה" הוא אמר וצמצם את הפער שעוד היה בינינו "אני אתן לך הדגמה"
הוא הלך אחורה ופתח את הדלת. הוא אמר משהו לסקראב ואז סגר את הדלת.
"מה עשית?" שאלתי אותו
"ביצעתי את ההדגמה" הוא אמר "מחכה לך הפתעה"
"אם אתה תפגע במאור אני…"
"אל תאיימי עליי מאי" הוא אמר בלחש "את יודעת שזה לא דבר חכם לעשות"
לקחתי אני צעד קדימה, הוא הביט בי מחייך וצעד גם הוא קדימה.
"אני לא מפחדת ממך" אמרתי לו "אני מפחדת על החברים שלי"
"אם אני הייתי חבר שלך לא היית צריכה לפחד" הוא ענה בחיוך
"אם היית חבר שלי הייתי מעדיפה למות" אמרתי בזעם ופניתי אל הדלת.
"תזכרי את ההדגמה שלי כשתחזרי לפה, בסדר?" הוא חייך אלי.
"אני לא אחזור לפה!" קראתי בכעס.
רצתי את הדרך הביתה. ראיתי אורות אדומים מהבהבים ואז שמעתי קול של סירנות, מכונית של מד"א נגלה לעיני. רצתי כמו מטורפת.
"מה קרה פה?" שאלתי, אחד הפרמדיקים הביט בי.
"האישה שהייתה פה נפצעה קשה, מישהו ניסה לפגוע בה"
"סקראב" סיננתי בשקט