סכין בלב – המשך…

עמדתי שם, עם הסכין בבטן בוהה בו באי אמון. למה שיעשה דבר כזה?
הוא רק הניד בראשו ונשך את שפתיו כשמעדתי על ברכיי בנשימותיי האחרונות.
הרמתי את ראשי אליו "בבקשה" לחשתי בתחינה. דמעה בצבצה בעינו.
הוא עזב את החדר, משאיר אותי לגסוס שם, לבד. החזקתי את בטני וידיי התמלאו דם. "למה?" נאנקתי, פניי קפאו וקרסתי סופית על הרצפה, שלולית הדם שמסביבי גדלה וגדלה.

* * *
"היא ערה?"
"ברור שכן! היא כבר מתה!"
הקולות היו עמומים. לא זיהיתי אותם. מיצמצתי בעיניי, הכל נראה כל כך מטושטש.
"הנה… אמרתי לך"
שני נערים גהרו מעליי, אחד עם שיער חום שכיסה את עינו ואחר עם קרחת וקעקוע של נחש על זרועו.
"התעוררת." זיהיתי את הקול מיד. זה הוא. "אלו החברים שלי" הוא החווה בידו על שני הנערים. "את עוד תלמדי להכיר אותם טוב טוב" הוא חייך. אני שונאת את החיוך שלו. הורדתי את מבטי אל הרצפה וליבי החסיר פעימה. שלולית דם וסכין בתוכה היו שם. 'זה היה חלום?'
שלושתם חייכו, אבל רק לרגע.
"תני לי את היד שלך!" צעק עליי הנער עם הקעקוע.
צייתתי. הושטתי את ידי בהיסוס והוא תפס בה בגסות. "סכין" אמר מבלי להתיק את מבטו מזרועי,
לא הבנתי למה התכוון עד שהיה כבר מאוחר מידי.
"אאאהההההה!!!!!" צרחתי. הסכין צרב בעורי ודם זלג והכתים את בגדיי. דמעות ייאוש זלגו מעיניי.
החתך היה עמוק וכאב כאילו הסכין היה רותח. הנער המקועקע התרחק ממני בצחוק גדול. צחוק שהדהד בראשי גם אחרי שאיבדתי את הכרתי. הכל היה שחור… או שבעצם לא?