אולימפוס || ~ הבת של פוסידון ~ פרק 9

לוגן. גוסס.
אני לא יכולה להגיד שלא ציפיתי לזה.
זה בדיוק כמו בסיפורים, מישהו שחשוב לך נפצע קשה, ובסוף הוא מבריא. אני ממש מקווה שגם פה זה ייגמר ולוגן יבריא.
"אני יכולה לראות אותו?" שאלה ליאה. היא בטח מרגישה נורא, אם הוא לא היה מגן עליה היא אולי הייתה מתה היום.
"עדיף שלא. אולי עוד כמה ימים" אמרה לינה. ליאה השפילה מבט. הודינו ללינה וירדנו בחזרה למטה. הבטתי בליאה וקייט.
"אתן חייבות לי הסבר" אמרתי. הן לא הביטו בי.
"על מה את מדברת?" שאלה ליאה.
"אני מדברת על הנבואה המפגרת הזאת עם דיימון. זאת ששתיכן יודעות אבל לא מספרות לי עליה" אמרתי. קייט הרימה את הראש.
"איך את יודעת?" שאלה את ליאה.
"כשסטראק תפס אותי ואת לוגן.. הוא אמר לנו" אמרה. קייט נשכה את השפתיים.
"נו?? תגידו לי!" אמרתי.
"גם לי. גם אני יודע שיש נבואה" שון הופיע לידנו. קייט נאנחה והובילה אותנו לאחד החדרים הריקים בקומת הקרקע. קייט בדקה שאף אחד לא נמצא באזור וסגרה את הדלת.
"טוב, אתם יודעים שיש נבואות נכון?" שאלה קייט.
"כן" אמרתי.
"טוב, אז כל שנה יש נבואה חדשה" אמרה קייט.
"והשנה…?" זירז אותה שון.
"השנה הייתה נבואה על מלחמה בין פנימיות" אמרה ליאה.
"נבואה על המלחמה הזאת?" שאלתי.
"כן" אמרה קייט.
"איך זה קשור לדיימון?" שאל שון.
"בנבואה נאמר.. שמישהו שקיבל את מתת אתנה ומנהל פנימייה.." התחילה קייט.
"הוא ימות" לחשה ליאה.
"דיימון…. הולך למות?" לחש שון. קייט הנהנה.
"אוי.. לא פלא שלא רציתם לספר לו" אמרתי. עמדנו כמה דקות בשקט.
"רגע! סטראק אמר עלייך ועל דיימון משהו…" אמר שון.
"כן" מילמלה קייט.
"מה הוא אמר?" שאלתי.
"הוא אמר: נבואה היא לא עניין פרטי שלך. גם מדובר ב.." אמר ליאה.
"למה הוא התכוון?" שאל שון.
"אני לא יודעת" אמרה ליאה. הבטנו בקייט. היא שיפשפה את הידיים שלה.
"קייט..?" שאלתי. בתגובה היא הרימה את היד. האצבעות הארוכות הרזות שלה עמדו ישרות מולנו והטבעת שתמיד הייתה לה על האצבע נצצה עכשיו.
"מה את מנסה להגיד לנו?" שאל שון. קייט הצביעה בידה השנייה על הטבעת.
"אני ודיימון.. נשואים" אמרה.
"מה?" שאלתי.
"ממתי?" שאלה ליאה.
"ממזמן, עוד לפני שמינו אותנו למנהלי הפנימייה" אמרה.
"לא היה לי מושג.." מילמלתי.
"לאף אחד" אמרה קייט.
"דיימון עומד למות…" לחשה ליאה.
"טווב די! נמאס לי. בואו נלך ונכניס להם באימ-אמא שלהם" אמר שון.

נלחמנו בלי הפסקה. כמו ששון אמר, הכנסנו באימ-אימ-אמא שלהם. הדפנו את כל החצאי אלים שניסו להתקרב אלינו, ורק שני תלמידים נפצעו. בקיצור, הכל הלך חלק.

~~~~~

"היי שון, מה המצב איתו?" שון עמד מחוץ לחדר של לוגן. עברו שבועיים מאז הפציעה שלו ועדיין שום דבר לא השתנה. שון הסתכל עלי וראיתי שהוא מתאמץ מאוד לא לבכות.
"את יודעת, סאם. יש חברים שאי אפשר למצוא להם תחליף.." התחיל שון בטון שהיה מאוד קל להבין ממנו מה הוא מנסה להגיד. הלב שלי החסיר פעימה. לא לא לא לא!!!
"… ויש חברים שלא צריך למצוא להם תחליף" אמר שון ונימת קולו השתנתה בבאת אחת. הוא חייך עכשיו ואז מהחדר לוגן יצא בחיוך. נשמתי לרווחה. הוא חי!! אבל אז קלטתי את התרגיל שהם עשו לי והבעת הפנים שלי השתנתה מיד למבט רצחני. שון ולוגן נרתעו.
"אז.. את לא שמחה שאני חי?" שאל לוגן.
"אני מאוד שמחה שאתה חי. אני מאוד לא שמחה עם התרגיל שעשיתם לי" אמרתי בעצבנות. לוגן ושון התחילו לצחוק.
"אם עוד פעם אחת תעשו לי דבר כזה…" לא טרחתי לסיים את האיום שלי. הם נראו מפוחדים. אחר כך חייכתי שוב וחיבקתי את לוגן.
"אני באמת שמחה שאתה לא מת" אמרתי. ואז ליאה הגיעה בריצה.
"יש לי חדשות רעות" אמרה.