סכין בלב

עמדתי שם, עם הסכין בבטן בוהה בו באי אמון. למה שיעשה דבר כזה?
הוא רק הניד בראשו ונשך את שפתיו כשמעדתי על ברכיי בנשימותיי האחרונות.
הרמתי את ראשי אליו "בבקשה" לחשתי בתחינה. דמעה בצבצה בעינו.
הוא עזב את החדר, משאיר אותי לגסוס שם, לבד. החזקתי את בטני וידיי התמלאו דם. "למה?" נאנקתי, פניי קפאו וקרסתי סופית על הרצפה, שלולית הדם שמסביבי גדלה וגדלה.

* * *
התעוררתי שטופת זיעה מזדקפת במהירות. ידיי כבר לא היו קשורות. הבטתי בקצה החדר המרוחק. הוא עדיין ישן. שלפתי אניצי קש משערי ואז ראיתי את זה, הייתי חושבת שרק חלמתי אלמלא שלולית הדם שעל הרצפה וסכין בתוכה. צמרמורת עברה בי. מתוך אינסטינקט הושטתי יד לבטני, היא הייתה שלמה.
'אם הדם הזה לא שלי, של מי הוא?' שאלתי את עצמי.
"מי אמר שזה לא הדם שלך?"
קפאתי. הוא עמד בתוך השלולית, הסכין בידו. ליבי האיץ ואפילו לא הקדשתי מחשבה לכך שקרא את מחשבותיי.
"א… אנ- אני רק…" ניסיתי להגיד "בבקשה אל תהרוג אותי" דמעות פחד הציפו את עייני.
הוא צחק, והצחוק שלו רק גרם לעורי לסמור.
"למה לי להרוג אותך?" הוא הרים גבה, "עדיין לא גמרתי להתענג על זה" הוא חייך וחשף שיניים צחורות ומושלמות. כל בת אחרת הייתה נמסה מהחיוך הזה ומעיניו הירוקות הבורקות. אבל אני רק התכווצתי.
הוא התרחק מחלקת הקש שלי וניגב את הסכין בחולצתו.
"אהה ודרך אגב" הוא הסתובב אליי "מחר את הולכת לפגוש כמה חברים שלי" ושוב חייך.