עמוק בלב.. -פרק 1 – איך הכל התחיל…

אוף הרגשות האלה!
לפחות יש את דפי!
צילצל לי הטלפון.
"היי בריין! מה מאמי?"
בריין זה חבר שלי.
הוא לא יודע שיש לי את הבעיה הזאת של הרגשות.
אני מנסה לדחות אותה שהוא לידי.
"תקשיבי.. אהה בואי לקפה ממול הבית שלך בשמונה."
"טוב מאמי! נתראה בשמונה!"
אממ למה זה באשמתי.. טוב די! זה לא אשמתי.. אלא.. לא לא לא לחשוב על זה!
התארגנתי ויצאתי מהבית.
"היי", "היי" בריין החזיר לי.
התיישבתי מולו.
"תקשיבי.. אני לא יודע איך להסב.."
"זה בסדר דבר."
"טוב אז אני יסביר את זה כך. אמא שלי חולה נורא ואני צריך זמן לטפל בה. אני צריך פסק זמן בנינו רק בכדי לטפל בה. אני מבטיח שאנחנו נחזור אחרי זה."
התחלתי להאשים את עצמי.
מולו. מול בריין שאף פעם לא ידע שאני מאשימה את עצמי.
זאת הייתה הפעם השניה בחיי שבאמת הייתי אשמה.
הייתי אשמה בכך שהוא ראה את זה וזרק אותי.
הייתי עצובה. אין לי חבר וחברים בכללי אין לי. חוץ מדפי.
אבא שלי טוב אליי ושאמא הייתה עוד חייה שהיייתי בת חמש הוא קנה לי בית מחוץ לעיר.
כדי שאחייה בו שאהיה גדולה.
הכל התחיל בגיל שש.
אמא שלי וחברה טובה שלה דורין הלכו לאיזה בית קפה משהו כזה.
דורין ניסתה להוליד הרבה ילדים אבל ללא הצלחה. עד שיום אחד נולדה לה דפי והיא שומרת עליה ברמה קשה!
אני ודפי היינו בבית שלי וציירנו.
דורין השפריצה עליי צבע. כנראה על שימלה שאהבתי.
השפרצתי לה בעין ובפה ומרחתי לה על העור.
בדיוק אז אמא שלי ודורין הגיעו.
דפי התעוורה וחלתה.
כעבור ארבע שנים שאני ודפי היינו בנות עשר דורין רצחה את אימי.
בכיתי נורא.
אני ודפי חברות היא חברתי היחידה אבל אמא שלה לא יודעת.
בבוקר התארגנתי והלכתי לבצפר.
ניכנסתי לבצפר ואז שמעתי קול מאחורי.
"לורן חכי!!!" זאת הייתה דפי והיא התנשפה כולה.
"אמא… שלי… יודעת…" היא אמרה בהתנשפות.
ניבהלתי. היא יודעת שאנחנו חברות! היא תרצח אותי ועכשיו!
"היא בדרך לורן היא בדרך!"
חייגתי לאבא שלי.
"אבא? זה הזמן לעבור"