הסוד של החבר שלי – פרק 5

זה היה עוד יום רגיל בבית הספר.
בהפסקה, שוב נפגשתי עם רוברט, כדי לבחון אותו.
"רובי…" אמרתי.
"מה מותק?" הוא שאל וקרץ.
צחקקתי מעט ולאחר מכן אמרתי: "אני לא רוצה להעיק או משהו, אבל… בחיים בחיים לא ראיתי את הבית שלך… ואת בני משפחתך…." אמרתי.
"ה…הבית שלי?…" שאל רוברט.
"כן" אמרתי.
"אין שום דבר מיוחד בבית שלי…" אמר רוברט.
"אז מה? גם הבית שלי לא משהו…" אמרתי, "אז זה בסדר שאבוא?".
אני יודעת שזה לא מנומס ככה להידחף ולהזמין את עצמי (במיוחד כאן באמריקה) אבל… אני רוצה לדעת את הזהות האמיתית של החבר שלי, אני לא רוצה לחיות איתו כאשר הוא משקר לי!.
"כן, את יכולה לבוא… היום… אחרי צהריים…" אמר רוברט.
"נפלא" אמרתי.
~~~~~~~~~מנקודת המבט של רוברט~~~~~~~~~~
הייתי חייב לחשוב על משהו ומהר! לאן אני אביא אותה?! הרי אין לי בית! יש לי מאורה… אני ערפד.
מאורה שאם היא תדרוך בה, בני משפחתי יחשבו שהיא דם טרי ו… אני אפילו לא רוצה לחשוב עליה.
אתמול היא כמעט תפסה אותי על חם, מזל שהמצאתי את העניין של הציון בפיסיקה…
"את יודעת מה?" אמרתי, "אני מוכן לקחת אותך יחד איתי למסעדה רומנטית… רק שנינו…" אמרתי, מה?! זה הדבר הראשון שעלה לי בראש.
"אני בדיאטה" היא אמרה.
"אז נלך לים בשקיעה…" אמרתי, זה הדבר השני שעלה לי בראש.
"לא תודה… אני… לא אוהבת את החול של הים…" היא אמרה.
"אז… לסרט?" שאלתי.
"רוברט! אתה מנסה להיפטר ממני או משהו?!" שאלה אותי בריאנה.
"מובן שלא." אמרתי.
"אבל לי זה מרגיש ככה" היא אמרה.
"מה מרגיש?" שאלתי.
"יש לי תחושה קטנה ש…" היא אמרה.
"שמה?" שאלתי.
"שאתה…" היא אמרה.
"שאני מה?" שאלתי, מעט לחוץ.
"זה נשמע קצת מוזר, אולי אני מושפעת מסרטים אבל נדמה לי ש…" היא אמרה.
"שמה?!" שאלתי מת מלחץ.
"שאתה ערפד." היא אמרה.
קפאתי במקומי, הייתי חייב לחשוב על משהו ומיד.