גשם

ע-צ-ל-נ-י-ת 28/10/2011 678 צפיות תגובה אחת

משעמם לי.
אף פעם לא משעמם לי כי תמיד יש מה לעשות, אז למה דווקא עכשיו?
אני צריכה לנשום אוויר צח, לפני שאשתגע.
הדרך לחלון נמשכת כמעט נצח, ואני נחנקת. אני רצה דרך אין סופית של ייאוש, בדרך לשער שמפריד ביני לבין העולם הכמעט מושלם בחוץ, לחלון.
אני נעמדת מולו, כולי רועדת ועיניי נעצמות, טיפות זעירות מטפטפות על ידיי החשופות.
אפשר לנשום עמוק.
אני פותחת את עיניי לעולם שכולו חיים. בכי השמיים ממלא אותי אושר, כאילו הייתי נהר יבש ומת
וכעת-שוב יש בי חיים.
אילו רק הייתי חופשייה, כמו טיפות המים שמלטפות את עורי. חופשייה לפול מהמרומים, להסתכל על העולם מלמעלה, כל כך קטן. אם הייתי יכולה לנצור את פי לתמיד, ורק להקשיב. כמו הגשם שמקשיב לי.
הגשם הוא ברכה, אז למה כולם בורחים ממנו? אנשים קטנים רצים, מחפשים מקום מסתור.
כמה בודדה היא הטיפה. נופלת אל תוך עולם עגום, מתבוננת באנשים שבורחים מפניה.
היא לא שונה מאיתנו, אמנם היא לא אנושית אך אין זה אומר שהיא איננה קיימת.
אל תבכו שמיים, אני לא מפחדת מכם.
רגליי מובילות אותי אל הגשם הענוג ששוטף מעליי את צרותיי, ואני מרגישה הקלה.
מים הם חיים וכולם צמאים למים, גם אני.


תגובות (1)

יש לך דרך מחשבה ממש מעניינת ומעוררת מחשבה… אהבתי.. :)

30/11/2011 12:56
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך