המוות מחכה לך בסיבוב… – פרק 6

נורמן נסע לכיוון הבית שלו. למזלו לא היו לו אחים. ידעתי שהאכפתיות של סאם תתפוגג ברגע שאני אתאושש מהחיזיון ומהמוות.
"אתה מאמין שאנחנו עומדים למות?" שאלתי "כמו שקרטר אמר?".
"לא" אמר נורמן "אבל אם נאמין אנחנו באמת נמות, זה מה שיביא את המוות".
"אז… איך תסביר את המוות המוזר ההוא?" שאלתי.
"אתה פשוט נופל לאמונה התפלה הזאת, אנחנו לא עומדים למות" הבטיח נורמן.
הסתכלתי דרך החלון בזמן שנורמן הסתכל עלי.
עמדנו לפגוע במשאית חונה.
"נורמן!" צעקתי בפאניקה.
הוא הסתכל מהר והתחמק ממנה בדיוק בזמן.
"אנחנו לא נמות" אמר נורמן "אני מבטיח לך".
…
(לוגן, ה – 4/7)
השעה הייתה כבר מאוחרת והשמיים נצבעו בכחול עמוק כאשר לוגן ומשפחתו יצאו מהחדר שלהם במלון בלאס-ווגאס לעבר הבריכה שם התעתדה להיות המסיבה הגדולה עם הזיקוקים לכבוד ה – 4 ליולי – יום העצמאות האמריקאי.
לוגן בהה בעגלה שעליה הועמסו כל הזיקוקים והוא הרגיש שהוא מחוויר.
הוא לא רצה להאמין לקרטר אבל משום מה לא יצאה לו מהראש המחשבה האיומה של "אולי זה כן נכון". הוא ראה שהזיקוקים מכוונים בדיוק לשמיים ונרגע קצת, זיקוק לא יפגע בהם, לפחות הוא לא אמור לפגוע בהם.
חילקו בדיוק סטיקלייטים. לוגן קיבל אחד ורוד. כבר שנים שהוא לא ראה כאלו, הוא חשב שהם ילדותיים והשליך את זה מאחוריו.
"רוזן!" הוא קרא כאשר ראה את השיער השחור הארוך שלה בקהל.
"לוגן" קראה רוזן "אני כאן".
הלכתי לכיוון של רוזן.
"שלום מר דאל" אמרתי כשראיתי את אבא של רוזן.
"שלום לוגן" אמר אביה של רוזן בכובד ראש.
סטיקלייט של לוגן פגע במטאטא שעמד שם והפיל את המטאטא שגלגל כדור אל עבר עגלת הזיקוקים. עגלת הזיקוקים התנדנדה.
לא, זה לא היה אמור לשנות.
לוגן העיף מבט נוסף בעגלה, "זה יהיה בסדר" הוא חשב לעצמו.
…
(קני, ה – 1/7)
המשכנו לנסוע אבל אז נורמן עצר ליד מסעדת מזון מהיר של "סע וקח".
"מה אתה רוצה לאכול?" הוא שאל אותי.
הבטתי בשלט. היה כתוב בו את כל המידע אבל, משהו היה משונה.
הרגשתי תחושה מוזרה, כאילו המוות בהחלט עומד להגיע, הרגשתי משהו עם הנסיעה של לוגן ורוזן באותו היום, ללאס ווגאס. אומנם לא היה לי חיזיון כמו שהיה ברכבת ההרים אבל משהו לא הסתדר לי. הרגשתי כאילו אולי הם כן עומדים למות. אולי…