מי יפסיד בקרב?

העיינים כבר לא רואות. המוח עסוק בלשחזר את הרגעים היפים. פתאום,כל מה שהיה מצחיק בעבר,כבר לא מצחיק. וכל מה שהיה עצוב, לא משתווה.
אליו הייתי יכולה להחזיר את הזמן לאחור,הייתי עושה משהו,או אומרת משהו. למרות שהזמן לא היה עוזר. באותו הרגע הייתי בשוק. לא עיכלתי את המילים שהדהדו שוב ושוב במוחי.
שתקתי,כי לא ידעתי מה להגיד. מה אומרים לבן אדם שסיפר לך שיש לו סרטן?
מה אומרים? איך מגיבים? אני מניחה שאין ספר הדרכה לדברים כאלה.

ליוויתי אותו הביתה,כשביניינו שקט מוחלט. המשכתי ללכת איתו,עד שהוא אמר לי ללכת הביתה,ושלא לדאוג לו. איך? איך אני לא אדאג? איך אני אמורה לחזור הביתה,ולא לחשוב לא לחשוב על איך ומתי גילו את זה? ועד כמה זה חמור? וכמה זמן נשאר?
בין כל המחשבות האלה,אשמה מטורפת הציפה אותי. קול בראש שאמר:"איך את יכולה לחשוב על עצמך? תחשבי עליו! הוא זה שחווה את זה, לא את! איך את מסוגלת לבכות על עצמך,כשהוא עובר את מה שהוא עובר?"

כשהוא הלך ממני,צפיתי בו מתקדם לכיוון בנינו,לא יכולתי לזוז משם,בלי לראות אותו נכנס לבית ולדעת שהוא בסדר.
"לכי הביתה." הוא אומר לי. לך אתה הביתה! איך אתה מצפה ממני לא לדאוג,ולא לשאול שאלות?!
להפיל כזאת פצצה,בלי הסברים.
המחשבות שצעקתי עליו באותה הליכה,לא הניחו לי גם כשחזרתי הביתה.
לא עיכלתי. פשוט לא עיכלתי…

ושוב תחושת האשמה צועקת בראשי,אבל מה אני אמורה לעשות?
לא לבכות עליו? לא לדאוג לשלומו? לא לחשוב על מה יקרה אם הוא ילך? ואיך אני ארגיש כשזה יקרה?
כל הסיטואציה הזאת,שלא נותנת לי תשובה. על מי לכאוב יותר. עליו כי הוא ימות? או עליי כי הוא יעזוב? ולא להגיד לו שאני אוהבת אותו,כי אני לא מצליחה להגיד משהו הגיוני,או להגיד משהו בכלל. והדמעות לא יעזרו,והמחשבות לא יפסיקו.

אנילא מצליחה לעצור את התחושה הזאת שאני הולכת להיפגע,למרות שהוא זה שחי בצלו של המוות,ולא אני. והוא זה שלא יספיק להקים משפחה,ולחיות כמו שהוא תמיד רצה,כשאני אחיה עד הסוף.

ובסופו של דבר אין באמת דרך לדעת מה להגיד או לעשות…..
מה שנשאר זה הזמן,ומי שלא מנצל אותו,הוא זה שיפסיד בקרב.