אבודה עונה 2 – פרק 1

שכבתי על המיטה והקשבתי לשירים שלי כשהשיחה הפתיעה אותי.
הבטתי במסך וחייכתי. "היי!" קראתי למכשיר הפלאפון
"היי" סהר אמר מהצד השני, הוא לא נשמע שמח במיוחד "אני צריך שתפתחי חדשות, עכשיו"
"למה?" שאלתי "מה כבר…."
"את מוכנה לפתוח?" הוא שאל שוב
"סהר, אתה מלחיץ אותי" אמרתי "מה קרה?"
"הוא מת, מאי" קולו של סהר היה יבש. "הוא מת"

****
נחזור כמה ימים אחורה:
החיים שלי סוף כל סוף הסתדרו ומאור אפילו קיבל את העובדה שאני וסהר יוצאים.
מאור אולי נשמע קשה אבל האמת שהוא קיבל את זה יפה והיה נחמד מאד.
"מה אתם רוצים לעשות מחר?" שאלתי את סהר ומאור אחרי שגמרנו את בית הספר
"אני צריך לעשות עבודה" אמר מאור "בנושא היסטוריה"
"היסטוריה?" שאלתי "על מה אתם לומדים?"
"אני לא יודע…" הוא השיב "למה נראה לך שקיבלתי את העבודה מלכתחילה?"
"אם אתה אומר" צחקתי ונשענתי על סהר. הוא הניח יד על כתפי והצמיד אותי אליו.
"אני אומר" אמר מאור ופרץ בצחוק.
"אתה יודע" אמר סהר "אם היית יודע על מה העבודה הייתי עוזר לך"
"אה באמת?" שאל מאור "הייתי בטוח שתרצה לבלות יותר עם החברה שלך"
"אולי זה עדיף מלבלות עם חברה בלתי נראית" אמר סהר.
זה קרה הרבה שהם רבו ככה, אבל אלו היו מריבות שטותיות ואחרי כמה דקות הם צחקו ונרגעו. "היית עוזר לי?" שאל מאור אחרי שנרגעו.
"בטח" אמר סהר "אם היית יודע על מה העבודה!"
"אז אני אבדוק" מאור אמר "אני רץ עכשיו, ואני אשאיר אותך לבד עם החברה שלך". מאור קרץ לי והחליק כיף עם סהר.
"נתראה" קראתי אחריו. הוא סימן עם היד שלום ונעלם באופק.
"היית עוזר לו?" שאלתי והרמתי את מבטי אל סהר, הוא חייך אלי וקירב אותי יותר אליו.
"תגידי מאי" הוא הפר את השתיקה בזמן שהתקדמנו
"מה?" שאלתי
"אני יכול לשאול אותך שאלה?" הוא אמר
"בטח, מה קורה?" שאלתי
"זה די אישי, אז תעני לי בכנות". הוא נראה מוטרד.
"מה?" שאלתי שוב.
"ה…. איש הזה" הוא שקל את מילותיו "שתפס אותך בתל אביב, הוא עשה לך משהו?"
"חוץ ממה שכבר…"
"לא אני מתכוון אם הוא עשה לך משהו אחר, אם הוא פגע בך או…"
"לא סהר" אמרתי בצחוק ועצרתי אותו. "החיים שלי היו בהחלט הזויים, אבל עכשיו הכל טוב"
הוא חייך ורצה לומר משהו כשעצרתי אותו.
"ואני לא רוצה לדבר על העבר שלי" אמרתי "זה נושא כואב". השתתקתי.
שתקנו למשך כמה דקות.
"אני מצטער" אמר סהר "לא הייתי אמור ל…"
"לא, אתה רק התעניינת" אמרתי ונעצרתי. הוא נעצר קצת לפניי והביט בפני.
"אם תחליטי" הוא אמר בשקט "שאת רוצה לספר לי משהו, את מוזמנת"
"תודה" אמרתי "אבל אני לא יודעת אם אני רוצה לדבר על העבר שלי עכשיו"
"מה שתרצי" הוא אמר והחזיק בידי בזמן שהתקדמנו במעלה הרחוב. נעצרנו במקום שלפניי כשלושה חודים רצתי אחריו ואמרתי לו שאני אוהבת אותו.
"אתה זוכר?" שאלתי בחיוך
"איך אפשר לשכוח?" סהר צחק "נשיקה כזאת לא הייתה אפילו באגדות"
הבטתי בעיניו והוא הביט בי. "יש לי רעיון מצחיק" אמרתי וסהר חייך.
"יש לך רעיונות באמת טובים" אמר "אבל הם גם משוגעים" הוסיף.
"אבל זה רעיון טוב" התעקשתי
"מה הרעיון?" הוא שאל
"הוא נשחזר את הנשיקה שלנו" אמרתי "כמובן שאני לא רוצה לרוץ שוב אבל…."
הוא תפס במותניי וקירב אותי אליו, השפתיים שלו היו חמימות ונהניתי מההרגשה הזאת
"אם את רוצה שאני אנשק אותך פשוט תגידי" הוא אמר ואני צחקתי.
"בפעם הבאה אני אגיד"
"וכשאני ארצה?" שאל סהר.
"אז תגיד" אמרתי.
"אז אני אומר" הוא חייך.
אני התענגתי על כל רגע.

עכשיו אני המומה ולא עונה לסהר בפלאפון.
"מאי?" הוא שאל "מאי?"
"מי זה הוא?" שאלתי סוף כל סוף
"אני לא יכול לומר מאי" הוא אמר חנוק. "פשוט תפתחי את החדשות".
הוא ניתק את השיחה ואני פניתי לסלון. פתחתי את הטלוויזיה והקשבתי.
"…הרצח בתל אביב היה בהחלט מזעזע, המשטרה הרשתה לומר את שמו של הנרצח: דורון דוד…."
הפסקתי להקשיב. דמעות חנקו את גרוני ועיני התמלאו דמעות.
רק לא הוא…. רק לא אבא.