אהבה ממבט אחרון- פרק 11

ככה ישבנו כמה שניות על הספסל והבטנו זה בזה ואז הוא התחיל להתקרב אליי ואני אליו ואז השפתיים שלנו נפגשו ו.. דינג דונג!! הנשיקה הראשונה שלי!. אוי מיי גד זה כל כך מדהים!.
אחריי זה אדוארד התרחק קצת ונאנח "אההה אני מצטער" הוא נראה נבוך כזה ומתוק.
חייכתי "אל תצטער" הוא הביט בי "למה את מתכוונת? אני.. אני… אף פעם לא…" גימגם ואני ידעתי למה הוא מתכוון "אף פעם לא התנשקת?" סיימתי לו את המשפט והוא הביט הצידה "אתה דואג שאתה מנשק גרוע?" שאלתי אותה והוא הביט סביבו "אני לא יודע.." ואז הוא קם ואחז בידי, המגע איתו היה כל כך נעים, קמתי והלכנו ככה יד ביד הלאה "כשבאתי הנה בפעם האחרונה, היה כאן כל כך חשוך" אמרתי בזמן שהלכנו באיטיות והבטנו סביבנו "כן נכון" ואז הרגשתי שאדוארד מחייך אליי וכשהבטתי בו, הוא באמת חייך אליי "אז למה עכשיו יש פנ-" אדוארד קטע אותי "ידעתי שתבואי. זאת עוד תכונה של ה"אנשים המיוחדים" אבל בעצם קוראים לנו ה-ספיילויים. זה שם מוזר, כן אני יודע ובעצם זה האזור שלנו. הוא חשוך בגלל שכן, לפני כמה שנים קרה כאן אסון" אדוארד השתתק והבטתי בו במבט של "תמשיך בבקשה" הוא הביט בי ונאנח "הסבא רבא, רבא, רבא, רבא ואני יכול להמשיך עם זה עוד שעה, היה הראשון שקיבל את הכוחות האלה. הוא מצא אותם במסע שלו סביב העולם, כשהגיע לאי קטנטן שלא מסומן אפילו במפה ואין לו שם אפילו, הוא התעניין מה יש בו ולכן הסתובב שם, היו שם דיי הרבה מלכודות ודברים מצמררים אבל בסוף הוא הגיע לדלת חבויה מאחורי הרבה עצים ושיחים, הוא ראה שיש חור קטן למפתח וחיפש את המפתח שבוע וחצי" אדוארד נשם נשימה עמוקה "איפה הוא מצא את המפתח בסוף?" שאלתי.
"הוא מצא אותו במין בניין שדמה לארמון, וגם הבניין המוזר הזה היה מלא מלכודות מפחידות ובסוף הוא מצא את המפתח בקופסה קטנה, זה היה מפתח זהב והיה עליו פתק:" כבוד הוא לך למצוא את מפתח דלת ה-ספיילויים כוחות המגיעים לאדם אמיץ שעבר את כל המלכודות באי" בערך, ואז כמו קסם, כל המלכודות נעלמו, ואפשר היה לראות בקלות את הדלת, היא הייתה מכוסה זהב כמו המפתח, ואז כשהסבא רבא רבא רבא וכבר הבנו את זה, פתח את הדלת הוא כאילו נשאב לאיזה מקום אחר לגמריי ומצא אבן, בהתחלה הוא חשש לנגוע בה, כדי שלא תביא לו רע אבל אז הוא נגע בה והיא העביר בו מין זרם כזה מחשמל, היא העבירה לו את כוחות ה-ספיילויים. הוא לא קיבל את היופי אבל הוא קיבל את הכוחות, הוא לא ידע שהוא קיבל אותם ולכן הוא לקח את האבן בכעס וזרק אותה לבור עמוק שהיה שם" הלכנו בשתיקה קצרה ואז אדוארד בחן אותי כנראה אם לא נבהלתי או משהו ואז המשיך "ואז הייתה מין רעידת אדמה כזאת והוא אפשר לומר מת שם, אבל אז הכוחות עברו לבן הקטן שלו וכך זה עבר ועבר בדורות".
"אז רגע- האסון הזה שאתה מדבר עליו שהחשיכו את המקום שלכם רק בגלל שהסבא רבא רבא רבא ואני לא יכולה להמשיך עם זה, זרק את האבן?" שיחקתי עם הקצוות של השיער שלי.
"כן.. בערך" אדוארד ענה לי.
נאנחתי "ועכשיו אתה זה שקיבל את הכוחות בדור הזה?" אדוארד נראה כ- אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו.
"כן, אני" אמר בשקט.
הבטתי הצידה "ויש לך עוד אחים?" הוא החטיף לי מבט "כן, עוד שניים. אבל אין להם כוחות".
פיהקתי "בואי, אני אחזיר אותך הבייתה" הסתובבנו חזרה והלכנו לכיוון העיר.