אבודה – פרק 20

אמא נכנסה לחדר ושאלה מה אני עושה. "אורזת תיק" אמרתי.
"לאן?" היא שאלה
"חזרה הביתה" אמרתי בכעס.
"אבל זה הבית…"
"שלא תעזי להגיד את זה!" אמרתי והסתובבתי אליה "זה לא הבית שלי, מעולם לא היה"
היא הביטה בי המומה "מאי, אם משהו קרה…"
"כן!" אמרתי "קרה הרבה, אבל את לא שמה לב לכלום!"
"אני רוצה לשים לב, את לא נותנת לי" היא אמרה
"עכשיו כבר אין על מה לדבר" אמרתי "אני חוזרת לאבא"
"אני לא ארשה לך" היא אמרה "הוא יהרוג אותך, את יודעת שהוא מסוגל לזה"
"לא אכפת לי" אמרתי ודחפתי עוד חולצה לתיק "כל מקום עדיף על פה"
"כל מקום?" היא שאלה בחוסר אמונה. "באמת מאי?"
התיישבתי על המיטה ופרצתי בבכי. "את לא תביני" אמרתי.
"תספרי לי" היא אמרה.
טוב, היא ביקשה. סיפרתי לה הכל, על סהר, על מאור, על המריבות שלהם, על מה שעבר עליי מאז שהגעתי לפה. היא לא נראתה מופתעת במיוחד.
"המזל הרע פשוט תוקף אותך" היא אמרה
"תודה אמא!" אמרתי "זה מאד מעודד אותי"
"לא אמרתי שאני אעודד…"
"מה את רוצה אמא?" אמרתי וכל קולי היה רציני. "מה את רוצה ממני? למה את רוצה אותי פה? לא כי אני הבת שלך, זה בטוח"
"מאי…"
"לא, פשוט עזבי בסדר?" תפסתי את התיק של מה שארזתי ולקחתי את הפלאפון שקנתה לי. "תודה על הפלאפון" אמרתי ויצאתי מהבית.
פניתי לכיוון תחנת הרכבת הקרובה.

"היי אבא" אמרתי למכשיר הפלאפון
"מאי?" הוא שאל
"כן, אמ…" חשבתי "אתה בבית?"
"כרגע לא" הוא נשמע שליו מאד
"אני הולכת לתמר" אמרתי
"אם את רוצה" הוא השיב
"נדבר" אמרתי וניתקתי.
"התחנה הבאה: תל אביב השלום" קרא הקול מהרמקול
"הגיע הזמן לחזור הביתה" חשבתי לעצמי.

"היי מאי" היא אמרה
"היי תמר" אמרתי "את בבית?"
"אמ.. כן" היא היססה "מה קרה?"
"אני יכולה לקפוץ אליך?"
"לא עכשיו" היא אמרה "מצטערת, יש אצלי מישהו"
"מישהי התכוונת" אמרתי "לא?"
"לא" היא אמרה ביובש "בזמן שאת בילית בחיפה אני מצאתי מישהו"
מישהו- כן בטח, יכולתי לספר לה על המישהו שהיה לי, אבל בעצם זה רעיון רע. ברחתי מחיפה כדי לשכוח מהזוג הזה. אני עדיין לא יכולה להאמין איך הם יכלו לעשות לי את זה.
"אז אני יכולה רק…"
"מצטערת מאי" היא אמרה "אני צריכה ללכת"
השיחה התנתקה. עכשיו אני מצטערת שחזרתי.
חשבתי שפה זה יהיה שונה. הקול הקטן שלי צדק, היא מצאה חברות חדשות, חבר, ואנשים שאוהבים אותה מקיפים אותה.
'את יודעת' אמר לי הקול הקטן 'בחיפה היה מי שאהב אותך'
"אני לא רוצה לשמוע" אמרתי
'אבל היה לך שם את אמא שלך, את סהר ומאור'
"כן ממש, הם אהבו אותי מאד שני אלה" אמרתי בלעג
'הם נלחמו עלייך' החזיר לי הקול 'מה יכול להוכיח שהם אוהבים אותך יותר?'
"מי בכלל רצה שהם יהיו ה-חבר שלי?" קראתי בכעס "בסך הכל רציתי חברים שאפשר לסמוך עליהם, לא ביקשתי רומן או זוגיות או משהו כזה!"
'תחשבי על זה' הקול הקטן הצטמצם 'ואני מציע לך להביט אחור'.