אבודה – פרק 19

אז עכשיו אני יושבת בחדר שלי ושואלת את עצמי למה לעזאזל אמרתי את מה שאמרתי למאור. האם זה באמת מה שאני מרגישה או שסתם נכנעתי ללחץ שהפעיל עליי?
דפיקה בדלת הקפיצה אותי. "מאי" אמא חייכה ופתחה מעט את הדלת "אורח".
"אורח?" שאלתי, סהר חייך אלי וסימן לי שלום.
"אורח" הוא אמר "אפשר?" שאל והתיישב לידי.
"את יכולה ללכת אמא" אמרתי
"תזכרו שאני אוכל להפתיע אתכם" היא אמרה
"אמא את מביכה אותי!" אמרתי "אכפת לך?"
"טוב, בסדר" היא חייכה וסגרה את הדלת
"גם לא לצותת!" קראתי ושמעתי את הרטינות שלה מתרחקות מהדלת.
"אמא שלך די מצחיקה" סהר חייך
"תודה, נראה לי" חייכתי "היא יותר מעצבנת"
"בקטנה" הוא אמר ונתן לי אגרוף ידידותי וצחק למראה פניי. "מה קרה?" שאל
"אתה פשוט מצחיק אותי" אמרתי. "אז מה אתה עושה פה?" הוספתי.
הוא חייך כאילו ידע סוד.
"יש משהו שאתה…." התחלתי
"תחסכי" הוא אמר. אוי לי. יכול להיות שהוא יודע על… "מאור כבר סיפר לי".
אלוהים!. יכול להיות שמאור כל כך מרושע עד שעשה דבר כזה לסהר?
"לפני שתחשבתי משהו רע על מאור" הוא אמר והביט בפניי "אני אשם, לא הייתי אמור לנשק אותך מההתחלה ולבלבל אותך ואני מצטער על זה. לא שלא נהניתי!" הוא הוסיף מהר.
כמעט פרצתי בצחוק. "אז…" אמרתי.
למה אני קרועה כל כך? אבודה כל כך?. אני חושבת על מבטו של מאור אבל רואה את עיניו של סהר. למה זה קרה לי?
"אנחנו נפרדים" הוא אמר, הוא לא נראה עצוב במיוחד. "סוג של…" הוא צחק.
"סוג של?!" קראתי והתנפלתי עליו מהר כל כך שהוא נפל על המיטה ואני מעליו.
"מה את רוצה?" הוא צעק "רדי ממני" הוא פרץ בצחוק.
"תתנצל" קראתי גם אני בצחוק
"על מה?" הוא אמר
"על ה-'סוג של', תתנצל" קראתי והחזקתי את הידיים שלו לצידי גופו. "נכנע?" שאלתי.
"לא עדיין, לא" הוא צחק והביט בעיניי. אם לא הינו נפרדים, בנקודה הזאת כנראה היינו מתנשקים. סהר, שחשב בדיוק כמוני כנראה, ניסה להוריד אותי אליו אבל אני השתחררתי ממנו מהר ונעמדתי. הוא קם והביט בי.
"אני מצטער, שטוב" הוא אמר והרגיש כנראה במבוכה. גם אני הרגשתי ככה.
"אני מניחה ש…."
"אנחנו ידידים" סהר חייך שוב "אבל אני מכיר מישהו ש…" הוא השתתק והחיוך נמחק מפניו.
"מה קרה?" שאלתי. סהר לא אמר כלום ובהה בדלת שמאחורי, הסתובבתי.
מאור עמד שם.
כמה זמן הוא כבר שם?
"מאור אני…" התחלתי. הוא הסתובב ויצא מהבית, שמעתי את הדלת נטרקת.
הבטתי בפניו המודאגות לא פחות של סהר.
"מה עושים?" שאלתי "הוא עוד יחשוב שאנחנו…"
"אל תדאגי" הוא אמר "אני אסדר את זה" הוא פנה לדלת ויצא אחרי מאור.
"כאילו שאני אתן להם לריב ואני אחכה פה" רטנתי לעצמי ולבשתי את המעיל שלי.
יצאתי מהבית וחיפשתי את מאור או סהר באופק, העלים התערבלו וטיפות ראשונות של גשם נפלו על הארץ. משהו היה קודר באווירה הזאת.

"אני לא מאמין שעשית את זה שוב!" שמעתי מישהו צועק והבטתי, מאור וסהר עמדו באמצע הרחוב והתווכחו.
"לא קרה בייננו כלום" שמעתי את סהר קורא. הרוח החזקה הצליפה בפניי ורק בזכותה הדמעות לא פרצו מעיניי.
"אז סתם היא הייתה מעליך בתנוחה של…"
"אני אומר לך שלא קרה כלום!" אמר סהר בכעס "למה אתה לא מאמין לי?"
"כי הפסקתי להאמין לך אחרי שלקחת לי אותה בפעם הראשונה"
"אוי בחייך!" אמר סהר "וויתרתי עליה בשבילך, מה עוד אתה רוצה?"
"שתתרחק ממנה, שכח ממנה, אל תדבר איתה אפילו" אמר מאור.
"אני לא יכול להבטיח דבר כזה" אמר סהר בשקט "גם אם היא תהיה חברה שלך, יש לי הזכות להיות ידיד שלה…" סהר נפל על המדרכה אחרי שחטף אגרוף ממאור.
"אתה תעשה מה שאני אומר לך" אמר מאור "היא החברה שלי"
"היא ממש הסכימה?" קרא סהר בקול חנוק
"היא אמרה שהיא אוהבת אותי" אמר מאור בחיוך ניצחון. סהר קם ושפשף את הלחי שכאבה לו מהמכה.
"אני לא מאמין" סהר אמר "ויותר מזה, אני לא מבין איך אתה מסוגל"
"סליחה?" שאל מאור
"אני חבר שלך כבר שנים, למה אתה לא בוטח בי?" הוא שאל וקולו נשבר
"כי איזה מן חבר יגנוב את…"
"אבל אני לא!" אמר סהר "לא התכוונתי בפעם הראשונה וגם הפעם ראית שזה לא קרה!" אמר סהר "למה לי לבגוד בך?" הוסיף.
"אל תעז לומר לי שכל מה שעשית עשית 'בטעות', אני לא מאמין לזה" אמר מאור, גם הוא נשמע חנוק פתאום.
אני עומדת מהצד וצופה בזוג המפגרים האלו, איך הם מעיזים לריב עליי ככה?
"אתם פשוט מפגרים!" קראתי וצעקתי נחלשה מעט ברוח אבל לא איבדה מכוחה. שניהם הסתובבו אליי והיו המומים. סוף-סוף הדמעות פרצו מעיניי. "איך אתם יכולים לריב עליי ככה?" קראתי בכעס. "מה אני נראית לכם, איזה פרס שזוכים בו?".
לא שמעתי את התגובה שלהם, ברחתי הכי מהר שיכולתי, המקום הזה יותר גרוע מהבית שלי. הבית האמיתי, בתל אביב.
אני חושבת שזה הזמן לחזור למקום שאילו אני שייכת.
אני חוזרת לתל אביב.