זאוס- פרק 1

פרק 1: הבן של זאוס

קוראים לי קני. התבקשתי לרשום את החביות שלי, כדי לעזור לחצויים מתחילים. לי, לעומת זאת, לא היה ה"תענוג" של לקרוא מה עבר על חצויי מתחיל.
זה היה היום האחרון ללימודים בכיתה ז'. הייתי בן 13. הרגשתי טוב. כבר די נמאס לי מהלימודים. עליתי באותה שנה לחטיבה, וזה היה פשוט מתיש.
אני התכוונתי לעשות כל דבר שישכיח ממני לימודים. טוב, לפחות הצלחתי בזה…
זה התחיל באותו יום. לא באמת למדנו. רוב השיעורים היו שיעורים חופשיים.
הסתובבתי בבית הספר, לבד. לא התחברתי לאף אחד בכיתה.
בעיקרון זה היה יום רגיל. הדבר היחיד שהרגיז אותי, זה שכל פעם שהסתכלתי הצידה ראיתי את ליירה בוהה בי. היא עשתה את זה בערך כל השנה. בשיעור, בהפסקה, אפילו באוטובוס.
ליירה נראית טוב, אבל היא מעצבנת אותי בטירוף. יש לה שיער שמגיע עד הכתפיים, בצבע חום. היא קצת נמוכה, כולם בטוחים שהיא לא באמת בכיתה ז', אבל היא הצליחה לשכנע את המורים שיש לה ידע שיכול לגרום לה לסיים תיכון. היה לה מבטא מוזר. היה מוזר שגם במשך כל השנה היא לא דיברה איתי. גם כשפניתי אליה היא פשוט הלכה.
הלכתי והתיישבתי על הספסלים. הוצאתי את הנגן מוזיקה שלי והתחלתי להקשיב. אחרי כמה דקות הגיעו כמה ילדים מהכיתה שלי ששונאים אותי. לא ברור למה. הם סתם נטפלים אליי.
"וואו. עכשיו הבנתי למה הוא לא משתגע מחוסר בחברים" אמר אחד הילדים. הצלחתי לשמוע אותם מתוך האוזניות "הוא פשוט מדמיין שהוא חבר של זמרים"
לא הבנתי מה היה כל כך מצחיק, זאת הייתה בדיחה גרועה, אבל כל החבורה שהייתה מאחוריו כמעט התפוצצו מצחוק.
התרוממתי ובאתי ללכת. הם דחפו אותי חזרה על הכיסא. הם לקחו את האוזניות, משכו את הנגן וזרקו על הרצפה. התחלתי להתעצבן, אבל שמרתי את זה לעצמי ובאתי ללכת.
הם התחילו לדחוף אותי בניהם כמו כדור. אחד מהם לקח את התיק שלי ושפך את כל מה שהיה בתוכו. הדברים היחידים שהיו שם זה קלמר, כרטיס אוטובוס, אוכל ומחברת ציורים.
כשהם המשיכו "לכדרר" אותי אחד על השני יכולתי לראות את הבריון האחר קורע את הציורים מהמחברת. עכשיו כבר ממש כעסתי. המחברת שלי הייתה יותר חשובה לי יותר מכל מה שהיה לי בתיק (מצד שני, לא היו לי הרבה חפצים חשובים בתיק).
באחת הדחיפות שלהם המבט שלי ירד למטה וראיתי את הידיים. גיצים חשמליים עלו מתוכם. הגיצים התחזקו עד שכולי הייתי מחושמל. כל הברקים נהדפו ופגעו בילדים. הם כולם עפו. למזלי אף אחד לא נפגע. כנראה שההדף לא היה כזה חזק. כשהם קמו הם התקבצו יחד והסתכלו עליי כאילו הרגע נפלתי ממאדים.
"סוף סוף" אמרה ליירה. היא רצה לכיוון שלנו. היא עמדה מול החבורה שמולי. היא הרימה את היד שלה. היד זהרה בלבן, ואז היא התחילה לדבר "תקשיבו ותקשיבו טוב, הברקים הגיעו מעמוד חשמל שנותק ושלח ברקים לאזור. זה ברור?"
החבורה הנהנו.
ליירה לקחה לי את היד ומשכה אותי. היא הוציאה אותי מבית הספר ומשכה אותי בכמה רחובות.
לבסוף היא עצרה והובילה אותי ברגל.
"לאן את לוקחת אותי?" שאלתי
"אתה תראה" ענתה בקצרה. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותה מדברת. זה היה מוזר. היה לה מבטא כבד מאוד. זה מוזר, כי כששמעתי אותה מדברת מול ילדים בכיתה היא לא דיברה במבטא כזה כבד. אפילו כשהיא דיברה מול הילדים בבית ספר היא לא נשמעה ככה.
"את יכולה להרחיב?" אמרתי "מגיע לי לפחות לדעת לאן אני הולך"
"או.קיי. הנה מה שאני אעשה עכשיו" היא עצרה והסתובבה אליי "אני עומדת להרוס את כל מה שאתה מכיר, ולבנות לך עולם חדש"
"זה יעשה לי כאב ראש?" שאלתי. הייתי בטוח שהיא תהפנט אותי או משהו כמו שהיא עשתה לבריונים בבית הספר
"מה? לא!" אמרה. היא נראתה כאילו היא עומדת להרוג אותי או משהו "אתה מכיר את סיפורי המיתולוגיה?"
"שמעתי עליהם, אבל לא קראתי אותם אף פעם" אמרתי
"אוף" היא אמרה בקוצר רוח ונשפה "טוב, הנה תקציר: אורנוס, המכונה 'שמיים' וגאיה המכונה 'אדמה' הולידו 12 ילדים: טיטאנים. אביהם רצה להרוג אותם כדי שלא יבגדו בו, אך צעיר האחים, קרונוס, הצליח לפגוע בו וכך הוא לא נהרג וקרונוס קיבל את ההנהגה בעולם. קורנוס וריה, טיטאנית נוספת, הולידו שלושה אחים, אלים: האדס-שליט השאול, פוסידון-שליט המים וזאוס, שהוא אדון האלים, קיבל את השמים, כלומר הוא יכול לשלוח ברקים, לעשות סופות ועוד כל מיני. שלושת האחים נקראים 'שלושת הגדולים'.
"אחריהם נוצרו עוד הרבה אלים. האלים האלו, כולל שלושת הגדולים, יצרו ילדים משוטפים עם בני האדם ונקראו 'חצאי אלים'- או 'חצויים'"
"אז, איך זה קשור אליי?" שאלתי
"אתה חצי אל" היא אמרה
הייתה דממה. בהתחלה חשבתי שהיא אמרה את זה בציניות. אחר כך הסתכלתי עליה וחשבתי שהיא עובדת עליי, ואז ראיתי שהפנים שלה רציניות, אז חשבתי שהיא סתם משוגעת, ואז נזכרתי בברקים וההיפנוט. הייתי מבולבל מאוד.
"אני לא מבין" שיקרתי. הבנתי מה היא אמרה, אבל קיוויתי שלא הבנתי את זה נכון
"אתה לא סתם חצי אל, אתה יותר מזה, אתה הבן של זאוס" המשיכה ליירה
"שנייה רגע" אמרתי "אני צריך לעקל את זה"
"בוא נמשיך בדרך. עוד מעט אנחנו מגיעים ואז אני אגמור להסביר לך" אמרה ליירה
לא הייתי בטוח אם אני באמת רוצה להמשיך. אבל היו לי המון שאלות. חשבתי שוב על האפשרות שהיא סתם ממציאה את הכול, אבל כדי לדעת אני צריך להמשיך איתה.
כל הדרך לא דיברנו, אפילו מילה אחת. ליירה הבינה שהיא הנחיתה עליי יותר מדי מידע, ואני ניסיתי לעקל אותו ולחשוב על מה שקרה.
לבסוף הגענו. זה היה בית קטן. צנוע. כשנכנסנו לתוכו, היה לו סלון קטן וזהו. לא נראה היה שמישהו באמת גר שם. חוץ מכמה חיות: חתול, תוכי ורוד בכלוב ושני דגי זהב באקווריום.
"תכיר" אמרה ליירה "זאוס- החתול, אפרודיטה- התוכית, פוסידון ואמפיטריטה- דגי הזהב. כמובן שאלה לא האמיתיים, אלו סתם שמות"
התיישבנו על הספה. ליירה המשיכה לספר לי את הסיפור.
"תקשיב" אמרה ליירה "אני יודעת שזה קשה, אבל אנחנו צריכים אותך. הטיטאנים הם האויבים הגדולים ביותר של האלים, ומסתבר שגם להם יש בנים משוטפים לבני האדם: חצויי טיטאנים. הם מקימים צבא שבנוי גם מהטיטאנים, גם מחצאי הטיטאנים, ואפילו מחצאי אלים שהם הצליחו להעביר לצד שלהם. הם ינסו לקבל את המלוכה בחזרה, ואז הם ישעבדו את כל בני האדם וכל צורת החיים שאליה אנחנו שייכים תיהרס"
"עדיין קשה לי להאמין לזה" אמרתי. באותו רגע חשבתי על זה שלאט לאט המבטא של ליירה נהיה פחות כבד "יש הרבה דברים שאני לא מצליח להבין. כמו למשל, איך זה שאני לא יודע כלום על האלים, או על כך שאני חצי אל, ולמה אמא שלי לא אמרה על זה כלום?"
"תראה. יש הרבה כוחות אפלים שירצו למשוך אותך לצד שלהם. הם יכולים לאתר אותך לפי הכוחות שלך. אמא שלך לא רצתה שזה יקרה עד שתלמד לשלוט בכוחותיך, ולכן היא שלחה אותך לאימוץ כדי שהקשר שלך עם כל מה שקשור לאלים, כולל היא, ינותק. כך לא תחוש אליהם קירבה ותגלה את האמת, ואז הכוחות האפלים לא ימצאו אותך"
"רגע, אני מאומץ?!" איבדתי אותה לגמרי
"אוי, שיט" אמרה ליירה "שחכתי שאתה לא יודע"
"טוב, די" אמרתי "נמאס לי. אני לא יודע מי את, או אילו תרופות את לוקחת, אבל נמאס לי מכל ההצגה הזאת. אני לא חצי אל, אני לא מאומץ, ואני בטח שלא יכול לשלוח ברקים מהידיים. האלים לא קיימים ואני ילד רגיל. זה הכל"
"אתה עוד תחזור. כולם חוזרים תוך כמה זמן" אמרה ליירה לבסוף כאילו היא רגילה לתגובות כאלה
"מה?" הגבתי על התגובה "עזבי. אני לא רוצה לדעת"
ואז הלכתי.
ליירה אפילו לא תרחה לעקוב אחריי.
הלכתי מהבית הקטן. ניסיתי לחזור לבית הספר, רק שעם המזל המחורבן שלי, הלכתי לאיבוד.
נכנסתי לרחובות שלא ידעתי שיש בעיר שלנו.
אחרי כמה זמן הגיע כלב פינצ'ר קטן ומלוכלך שמישהו כנראה זרק, או שהוא כלב רחוב, והתחיל לנבוח עליי. בהתחלה זה לא עניין אותי, אבל אחרי 5 דקות שהוא עקב אחרי ונבח עליי, הנביחות נהיו עבות יותר. כאילו נובח עליי כלב גדול. אחרי עוד כמה רגעים משהו עשה עליי צל ענק, ואז נפלה עליי טיפה גדולה של משהו. הסתובבתי אחורה. כבר לא היה שם פינצ'ר קטן. היה שם כלב בגודל 3 מטרים בערך, עם שלושה ראשים. אה, כן, והטיפה שנפלה עליי, ריר מהראש האמצעי של הכלב.
התחלתי לרוץ. הכלב היה הרבה יותר מהיר ממני. הוא בקלות עקף אותי ונעמד לפניי. התחלתי לרוץ לצד השני. הראש האמצעי שלו שלח נשיכה. הוא נשך לי את החולצה והרים אותי באוויר. הוא זרק אותי על אחד הקירות ובא לאכול אותי, או משהו.
הסתכלתי מהר מסביב. ראיתי סמטה. ידעתי שהכלב לא יוכל להיכנס לסמטה וכך אני אוכל להרוויח זמן.
מהר רצתי לסמטה. הכלב רץ אחריי. הוא לא היה מוכן לוותר על ארוחה. האזור נראה נטוש, ולכן נדיר היה לכלב למצוא מזון. הכלב התחיל להתקרב אליי. הוא כבר היה במרחק נשיכה ממני. הוא שלח את הראש האמצעי, ו… פאח! הראש התנגש בשני הקירות שיצרו את הסמטה. הייתי בטוח, אבל רק לכמה זמן. או שלהרבה זמן. אני לא באמת ידעתי אז הנחתי שהוא יצליח מהר לשבור את הבתים ולהיכנס.
מה שקרה אחר כך היה לי מוזר ממש לפי המצב בו הייתי באותו זמן. פתאום התחלתי לחשוב בצורה שונה. במקום להילחץ התחלתי לנתח את המצב בצורה יסודית (דבר שממש לא אופייני לי).
אז ככה: המרחק בין הראשים לרצפה ממש גדול ולא תהיה לי בעיה להישאר מתחתיו. אולי מהבטן הוא יהיה פגיע יותר ואני אוכל לדקור אותו עם משהו.
לקחתי מוט עץ גדול ורצתי לכיוון הכלב. הייתי מתחת לבטן שלו. הוא ניסה להוריד את הראשים שלו מתחת לגוף, אבל הוא לא הגיע אליי. את מוט העץ הפניתי למעלה לכיוון הבטן של הכלב ובכוח העליתי את מוט העץ ודקרתי את הכלב.
הכלב ילל ורץ הצידה. הוא חזר להיות פינצ'ר. באותו רגע די ריחמתי על הכלב. אבל היה ברור שהוא לא ריחם עליי כשהוא זרק אותי על הקיר. באותו הרגע, נזכרתי בזה שלא נפצעתי מהפגיעה בקיר, וזה כאב לי רק למשך כמה שניות.
באותו הרגע, גם נזכרתי בדרך חזרה לדירה שאליה לקחה אותי ליירה.
כנראה שאין לי בררה. הלכתי לשם.

"אני לא יודע איך, אבל את עשית את זה בכוונה" אמרתי בכעס כשהגעתי לדירה וראיתי את ליירה יושבת על הספה כאילו ידעה שאחזור
"אני לא עשיתי כלום" אמרה ליירה בקול מתנשא "הרשה לי להסביר לך"
"אוי לא" אמרתי
"אתה השתמשת בכוח שלך, ואז קיבלת הילה של חצי אל. בזכות ההילה הזאת, אתה כמו רדאר שמושך אליך מפלצות. הדרך היחידה שלא יוכלו לאתר אותך היא אם תהיה כאן" הסבירה ליירה
"בסדר, ניצחת. אני מאמין לך" אמרתי לבסוף "אבל למה אני הצלחתי להשתמש בכוחות שלי? הרי כל החיים לא השתמשתי בהם, או ידעתי שיש לי אותם"
"חצאי אלים מתחילים תמיד להשתמש בכוח שלהם בגיל 13, ובגיל 17 שזה נחשב גיל הבגרות אצלנו, אנחנו כבר שולטים בהם לגמרי, גם אם אנחנו רוצים, וגם אם לא.
"אפשר להתחיל לשלוט בכוחות לפניי גיל 13, אבל גם אם לא התחלת, אתה תקבל סימנים כבר באותו גיל"
"רגע, אז בגלל זה עקבת אחריי כל הזמן? כדי לבדוק מתי אני מקבל את הכוחות שלי?"
"כן"
"ולמה כשנלחמתי, המפלצת זרקה אותי על קיר ולא נפצעתי בכלל? או שלרגע הצלחתי לחשוב על תכנית לחימה, למרות שאני אף פעם לא חשבתי ככה? או שידעתי לחזור לכאן?"
"בגלל שאתה חצוי, יש לך כל מיני מיומנויות שיש לחצויים נוספים" הסבירה ליירה. בשלב הזה המבטא שלה נעלם. אבל זה היה הדבר שהכי פחות עניין אותי "אתה מתרפא מהר יחסית לבני אדם, אתה מקבל חשיבה אסטרטגית במצבי לחץ, אתה יכול להסתדר עם אוכל ושתייה מועטים לזמן ממושך ואתה נמשך לאזור הזה בטבעיות"
"למה אני נמשך לפה דווקא?" שאלתי
"תראה" אמרה ליירה, היד שלה זהרה בלבן והחדר השתנה. הוא נראה כמו אוהל (אחר כך גיליתי שהוא באמת אוהל), במקום אחת הספות היה שם אקווריום ענקי עם שני אנשים, בן ובת, שהיה להם חלק גוף תחתון של דג, נמר עם ראש אדם וכנפיים וציפור מהודרת גדולה בתוך כלוב ענק.
"את לא הפנטת אותי, נכון?" שאלתי. הייתי המום
"לא, להפך" אמרה ליירה "פתח הדירה הוא שער למחנה שלנו. מחנה שבו חצויים מתחילים מתאמנים עד שהם מגיעים לגיל 17 ואז עוברים לצבא. אתה נמשך לכאן בטבעיות"
"ומה עם החיות?" שאלתי
"החיות שומרות שאף אחד שלא מורשה לא יגיע לכאן בטעות" אמרה ליירה "זאוס- ספינקס, פוסידון- בן-ים, אפרודיטה- עוף חול, או פניקס, ואמפיטריטה- סירנה"
"בסדר, אז מה עכשיו?" שאלתי
"בוא אחרי" אמרה ליירה. היא הובילה אותי לפתח נוסף באוהל שנגלה אחרי שהחדר השתנה "ברגע שנכנסים דרך הדלת של הדירה, מועברים למחנה הזה. הוא נמצא בקבוצת איים שלא מסומנים במפה"
"וואו" אמרתי כשיצאתי וראיתי את הנוף. הנוף היה מדהים. כל האזור נראה כמו שטח פתוח שהתפרס כמה קילומטרים. היה שם יער, והאזור היה ליד הים. היו שם כמה אוהלים כך שהאזור נראה כמו שדה קרב, אבל עדיין היה מדהים.
"כן, ככה גם אני הגבתי כשראיתי את האזור בפעם הראשונה" אמרה ליירה "רק שאני הייתי בת 7"
"מה את רומזת?" שאלתי
"כלום" היא אמרה "אני אביא אותך לאגוס"
"מי זה אגוס?" שאלתי
"אגוס הוא הסגן של המנהלים של המחנה. הוא אחראי על כל מה שקורה כאן" אמרה ליירה
"רגע, והמנהלים אלה… הם?" שאלתי והצבעתי למעלה
"כן, אלה האלים" אמרה ליירה
"זה עדיין מבלבל" אמרתי
ליירה הובילה אותי לגבעה שעליה היה עץ ענק, אוהל גדול ובמת אבן. מתוך האוהל יצא איש. טוב, לא בדיוק איש, כי הגוף התחתון שלו היה של סוס. הייתי המום
"הבאתי אותו" אמרה ליירה כאילו היא גאה בעצמה על שהביאה את החפץ הנדיר הזה
"טוב מאוד" אמר הסוס ופנה אליי "אני אגוס"
"אני קני" הוא לחץ לי את היד בחוזקה
"אתה הבן של זאוס, נכון?" הוא אמר כשפנה לצד אחד כאילו חיפש משהו
"אה… נראה לי" אמרתי. הפסקתי לנסות להסביר לעצמי מה קורה, כי לא הצלחתי. פשוט אמרתי לעצמי שזה חלום ושאני אתעורר ואדע שהדברים האלה לא קיימים, אבל עד אז אני צריך לקבל את מה שקורה כאן
"יופי" הוא אמר "לפני שנעביר אותך לקבוצה, נבדוק אם אתה באמת הבן של זאוס. עלה על הבמה"
עליתי על במת האבן הקטנה. היה נראה כאילו אגוס מתפלל, אז הבנתי שהוא מתפלל לאלים. אחרי כמה רגעים ירד עליי עמוד אור צהוב, והתחלתי להתרומם עד שהרגליים שלי לא נגעו ברצפה.
הרגשתי תחושה חמה, נעימה. התחושה הייתה מוחשית מדי בשביל שזה יהיה חלום. עכשיו ידעתי שאני ער ושכל מה שקרה באמת קרה, ומה שהיה הכי מוזר, הוא שקיבלתי את זה.
אחרי כמה רגעים נוספים ירדתי על הרצפה. אין סיכוי שייתנו לי לחזור הבייתה.
"ברכותיי" אמר אגוס "עכשיו אתה רשמית הבן של זאוס"