הטבלה המחזורית – פרק 27

כאשר העולם חזר לצבעים שלו הייתי בטוח סטודיו עם קירות בצבע כתום. היה בו שולחן כתום עץ כזה ארוך ומימיני מראה ענקית שכיסתה חצי מהקיר הימני. את הקיר השמאלי תפסו תמונות בשחור לבן של אנשים. יכולתי להריח ריח צחנה של מוות, גופות נרקבות, גולגלות ועוד דברים נוראיים שאני מעדיף שלא לתאר. לפני ישב איש שדיבר בטלפון נייד. הוא היה לבוש חולצה לבנה וג'קט שחור עם ג'ינס שחורים וגלימה שחורה. היה לו כובע, לא כובע צילינדר אומנם אבל כובע שחור. הוא היה נראה כמו קוסם בן 50 שלוקח סמים. היה לו חיוך יחסית מרושע על הפנים.
הוא דיבר בשפה שלא הכרתי אבל הייתי משוכנע שהיא שפה עתיקה מאוד.
רצפת העץ הייתה ישנה מאוד והיא כבר התחילה להתפרק. בתקרה היה מותקן מאורר שכרגע לא פעל. היה קור עז בחדר הזה.
"בוקר טוב" אמר לי הקוסם הזה.
רציתי לענות לו תשובה מוחצת כלשהי אבל פשוט לא מצאתי אז לקחתי משהו חצי קיטשי חצי לא.
"למה חטפת אותי?" שאלתי.
"שאלה יפה" אמר הקוסם "התשובה היא שאני צריך אותך".
"צריך אותי למה? אתה אומן או משהו?".
"אומן?" הוא צחקק.
היה לו צחוק מוזר, לא מרושע אבל… מגעיל.
היה לו שיער חום מטונף.
"אומן… אפשר לומר שאני סוג של אומן" הוא אמר.
"אני מניח שאתה לא מצייר" אמרתי.
"הנחה יפה" הוא אמר "אילו עיניים אפורות מקסימות יש לך".
"המממ…. תודה?" שאלתי אותו.
הוא חייך חיוך מלא ביטחון עצמי.
היו לו עיניים חומות שתאמו לצבע של הבוץ שהיה דבוק לו לשיער.
"מי אתה?" שאלתי.
"ובכן, אני אינני מוכר, אינני איש מפורסם, קשה לי להאמין ששמעת עלי" אמר האיש.
"איך קוראים לך?" שאלתי שוב.
"הו, שמי דאוקליטוס, מעולם לא הזכירו אותי בסיפורים העתיקים, כנראה כי אני חי בצללים" הסביר.
"דאוקליטוס?" שאלתי "אז מה… אתה… עושה בדירה כזו?".
"זה הסטודיו שלי, זה הבית שלי, המקום היחידי שאני יכול לגור בו, בקרוב אני אוכל לצאת מכאן, ללכת בגאון, אני אהיה מלך" הוא אמר בגאווה מטורפת. ניצוץ של טירוף הופיע לו בעיניים, כמו לפיד במערה חשוכה.
"מלך של מה?" שאלתי.
"כמה שאני אוהבים חצויים צעירים כמוך, כל כך תמימים" אמר דאוקליטוס.
"תמימים?" שאלתי.
"כן, אתה לא מבין מה המטרה הסופית שלי? אתה לא מבין את מי צריכים להעיף מהכס? לכן אני מריע להקטה ומורפיאוס! הם עשו את זה בפעם השנייה" אמר דאוקליטוס.
"אני באמת לא מבין" אמרתי.
"אתה, בן אתנה, נכון?, מכולם אתה חייב להבין" אמר דאוקליטוס.
"אתה מתכוון ש… הקטה ומורפיאוס רוצים להפיל את האלים האולימפיים מהכס?" שאלתי.
דאוקליטוס חייך חיוך של משוגע.
"ואתה תהיה המלך שלהם?" שאלתי.
"אכן" אמר דאוקליטוס.
"אתה… אל?" שאלתי.
"בקרוב ילד, בקרוב תבין הכל" אמר דאוקליטוס.