אני כותבת יומן חלק 2

יום שלישי 13:54
לא הצלחתי להתקשר אתמול ללירון. היד שלי רעדה והרגשתי שזה לא הזמן המתאים.
לבסוף קרן שלחה לכולנו הודעת אסאמאס שניפגש במקדונלס בקניון בשלוש בדיוק בלי איחורים.
אוי ואבוי, זה הולך להיות סוף החברות בין קרן ללירון, אני חייבת לבטל את זה, או משהו אחר! הכל שהן לא ייפגשו!.

יום שלישי, רבע שעה לפני הפגישה במקדונלס
התיישבתי בספסל אחד במקדונלס והתחלתי לכתוב, זאת בטח שאלה מעניינת מאיפו צץ לי הרעיון לכתוב יומן נכון? אז כן, זה מיוזמתי! טוב.. כמעט. ערב אחד אמא שלי ואבא שלי ניגשו אליי ונתנו לי קופסה עם עטיפה מהודרת, "תפתחי, זאת מתנה נורא מיוחדת" אמר אבא שלי, טוב סופסוף הוא מביא לי מתנה נהדרת, אבל כשפתחתי זה נראה כמו מחברת לילדות בכיתה א' שרוצות עטיפה של ברבי "איכסססססס מה זה?!" צעקתי וההורים שלי הביטו בי " זה יומן לדברים אישיים" אמרה אמא. אוי ואבוי! זאת הייתה החלטה של אמא'שלי!!. "תקחו את זה ממני לפני שאני אצטרך שקית הקאה" אמרתי ובאמת נראתי ככה. ההורים שלי נראו מרוצים " את כל הזמן מקשקשת שיואב הוא חבר של זה וזה וזה ושאת מאוהבת בזה וזה וזה" אמא חייכה אליי, רק אל תמשכי את המשפט הזה מול אבא!! "אז החלטנו לקנות לך יומן! לדברים האישיים שלך!" אבא הדגיש את המילה אישיים ואני פשוט קמתי, לקחתי את ה"יומן" ועליתי לחדר שלי. סיפור מזעזע.
פתאום שמעתי את צעידות הנעליים של קרן ושל לירון וכססתי ציפורניים. מיד תחבתי לתוך התיק את "היומן" וחייכתי אל שתיהן כשהן נראו מופתעות באופן מוזר שאני זאת שמחכה להן. "אז… אנחנו שלישייה?" שאלתי בחשש כדי להוריד מהם את הפרצוף ההפתעה שלהן.
"כן… כל השאר לא יכלו לבוא" אמר לירון כי קרן שתקה ולא רצתה לומר דבר.
"בואו נזמין משהו ונדבר" אמרה קרן וניגשה להזמין משהו ולירון התיישבה באחד מהכיסאות שהיו סביב הספסל שישבתי בו לפני רגע "אני אבוא איתך" אמרתי לקרן ובשתיקה הלכנו לעבר הנער החביב שמכר במקדונלס ודיבר עם איזה נערה שנראתה לחוצה "אמ.. אנחנו רוצות להזמין" אמרתי כי ידעתי שלקרן לא יהיה אומץ לדבר, הנער חייך אל שתינו ושאל מה אנחנו רוצות להזמין.
בסוף לקחנו את שלושת הארוחות וישבנו בשתיקה ואכלנו עד שקרן חתכה את השתיקה "רציתי.. לומר לכן משהו ולהתייעץ איתכן" אמרה קרן ולירון ניסתה להיות עליזה ומעודדת ואני פשוט ישבתי בשקט, עוד שנייה הפצצה תבוא.
"יואב התקשר אליי" אמרה לבסוף ולירון נראתה מטורפת ולחוצה "ושאל אם אני רוצה להיות חברה שלו" אמרה לבסוף ולירון הביטה בה בכעס וקמה והרעש של הכיסא שלה הכאיב לאוזניים "אם את רוצה להיות חברה שלו, תהיי, אבל החברות ביננו תיגמר" אוי ואבוי, ידעתי שזה מה שיקרה.
קרן רצתה גם לקום ולכעוס עלייה ובמקום זה אני קמתי בכעס וצעקתי על שתיהן "תשבו כבר! אפשר לפתור את זה גם דרך ישיבה!".
שתיהן התיישבו ואז אני לא ידעתי מה לומר יותר, זהו זה, זה היה ברור, החברות בינהן נגמרה.