כנפיים | פרק 8

פרק 8

-מראה מכושפת-
"תסתובבו בבית, ותבחרו לעצמכם חדר." אמר פן, וזרק את התיק שלו ליד פתח הדלת. הוא הוציא את הפלאפון שלו וחייג מספר בשעה שיצא לגינה דרך חלונות הזכוכית הענקיים שהתפרשו על כל קירות הסלון מהרצפה לתקרה.
'אין מה להגיד, לאלים יש סגנון.' חשבתי לעצמי כאני ונֶיְיתָ'ן החלטנו להתנחל בשני חדרים צמודים עם דלת מקשרת ביניהם שהשקיפו אל הגינה המטופחת. החדר שלי היה צבוע בצבע קרם וירוק בהיר ומרגיע, עם אמבטיה ושירותים צמודים, והכל מעוצב כמו בית לקטלוג צילומים. לא ממש אהבתי את כל הקטע הזה שהכל מושלם כל כך שאני מפחדת לגעת בדברים כדי לא לשבור משהו. נחתי על המיטה בעייפות, ובהיתי בשולחן שמולי עם המחשב, מנורת הלילה והארון הגבוה.
"אפשר להיכנס?" קולו של פן העיר אותי באחת ממחשבותיי.
"כן, בטח." אמרתי, והזדקפתי באיטיות.
"נו, את אוהבת את המקום?" הוא שאל כשחיפש אחר נושא שיחה, והביט במבוכה ברצפה.
רגע, זה רק נדמה לי, או שלרגע חשבתי שהוא ממש חמוד? אני חייבת להתאפס על עצמי. הוא הרס אותי ואת נֶיְיתָ'ן, בגללו נֶיְיתָ'ן הפך שקט כזה, ו… אני לא מאמינה שאני מודה בזה סוף סוף, הוא גרם לו לקנא ולהרגיש לא שייך.
"כן. קצת יותר ממה שאני רגילה אליו, אבל אני בטוחה שאני ונֶיְיתָ'ן נתרגל מהר."
"תקשיבי לֶיְיטוֹן, אני חייב לדבר איתך." אמר פן, ונעמד ליד החלון. הוא הביט החוצה לרגע ואז פנה אליי. נדרכתי בבת אחת.
"אממ… זה בקשר לנֶיְיתָ'ן." נרגעתי.
"מה איתו?" שאלתי כאילו אני לא יודעת מה הבעיה.
"הוא… הוא בטח מרגיש הרבה דברים עכשיו, ואני לא בטוח שכולם טובים. אנחנו רוצים אותו, וחשוב שהוא יישאר מפוקס. האלים לא יודעים מה לעשות איתו כי הוא בן אנוש אבל הוא לא מתנהג ככה. יש בו משהו שונה, ואני צריך לבקש ממנו כמה דברים כדי לבסס את החשש הזה ליותר מוצק כדי שלא יהיו לנו בעיות בעתיד."
"נו… ומה כל הסיפור הזה קשור אליי." שאלתי בקול אטום.
"הוא חי איתך במחשבה שהוא התאום שלך במשך שבע עשרה שנים. הוא מכיר אותך הכי טוב, ואת הדבר היחיד שהוא סומך עליו עכשיו.-"
"-ותודות לך, גם זה כבר לא ממש בטוח." קטעתי אותו בכעס.
"מה?"
"אל תעשה את עצמך תמים, בסדר?!" התנפלתי עליו. "הוא כבר לא יודע עם מי לדבר כי הוא מרגיש לבד ובצד, כאילו נטשו אותו. אני מניחה שהאלים שלך לא חשבו שגם לו יש רגשות כלשהם." יצאתי כולי רועדת מכעס מהחדר, ודפקתי על דלת חדרו של נֶיְיתָ'ן.
"רגע." שמעתי את קולו של נֶיְיתָ'ן מאחורי הדלת. מה הוא כבר הספיק לעשות שם?
"לֶיְיטוֹן…" קולו המצטער של פן נשמע מאחורי ולאחר רגע הרגשתי את ידו על כתפי.
"די, פן." אמרתי, והורדתי את ידו מכתפי. הסתובבתי אליו, והבטתי בו עכשיו בעיניים מתחננות. "אני עדיין לא מוכנה לכל זה, אנחנו צריכים קצת זמן להתרגל לכל העניין הזה."
הוא בחן אותי בעיניו האפורות המהפנטות, ואז הנהן. "אני אחכה לכם למטה אם תחליטו בכל זאת לבוא. אין לא לך ולא לנֶיְיתָ'ן הרבה זמן." הוא אמר בקול שקט ומבין, ואז חייך לי חיוך קטן.
"נֶיְיתָ'ן!" קראתי כששום קול לא נשמע מהחדר.
"אני פותח." קולו של נֶיְיתָ'ן ענה לי אחרי רגע קצר ולאחר שנייה הוא פתח לי את הדלת.
"בשעה טובה! מה כבר הספקת לעשות שלקח לך כל כך הרבה זמן?" לא חיכיתי שיענה לי, ופשוט נכנסתי לבפנים. הוא ניסה לעצור אותי אבל כבר הייתי בפנים. הסתובבתי אליו והרמתי גבות.
"לא משנה." הוא אמר, ושמט את ידו.
שמתי את ידיי על המותניים.
"סתם, נו, ראיתי את המראה הזאת פתאום ו…" הוא אמר לבסוף בגמגום חנוק, והצביע על הקיר. מראה גדולה מאוד עם מסגרת שחורה מפותלת נתלתה על הקיר, ושיקפה את החדר. התקרבתי אליה וניסיתי להבין מה הבהיל אותו כל כך. כמובן שהשתקפותי במראה לא הייתה שונה ממה שהיא אמורה להיות; נערה עם אותו עור ברונזה המשותף לי ולנֶיְיתָ'ן, עיניים אפורות ושיער שחור אסוף בקוקו גבוה מאוד. שום דבר שלא הייתי רוצה כמו שיער לבן או חישוקי מלאכים שהמקום שלהם מבחינתי הוא במחסן של שיעורי ספורט. עיניי עברו עכשיו למסגרת העבה. אני מודה שהיא הייתה מדהימה, והיה בה גם משהו על טבעי. קצת מוזר לי להגיד את זה, אבל עכשיו אני כבר מסכימה להאמין להכל. אפילו שהמורה הבלתי נסבל שלנו לספרדית הוא באמת השטן. בין כל הזרועות המתפתלות אחת בשנייה נוצרו דמויות של מפלצות ודרקונים מעולם האגדות והיה נראה שכל רגע הם עומדים לצאת משם ולהסתובב חופשי.
"בסדר, אז היא קצת מוזרה. מה הסיפור?" שאלתי באגביות, אבל לא יכולתי לעצור את הצמרמורת שעברה בי וגרמה לי לשפשף את ידי באי נעימות.
"את… את רואה…" הוא הביט בי בעניים מורחבות, ואז כאילו שינה את מבטו והחליט לוותר על השאלה שעמדה על לשונו. "המראה הזאת." הוא אמר, ונשם נשימה עמוקה כדי להרגיעה את עצמו. "ראיתי אותה בחלום שלי. חדר קטן עם קירות זכוכית שקופים סגולים, ורק המראה. בחלום לא הייתי נראה כמו עצמי, הייתי שונה ו… מפחיד ועכשיו…" הוא נשתתק בגמגום.
"ועכשיו מה?" שאלתי כשהוא לא המשיך, ורק השעין את ראשו על הקיר בייאוש. "אתה נראה שונה?"
הוא הניד בראשו. "אני באמצע." הוא אמר ועיניו פגשו את שלי. ירוקות ולא טבעיות.
החזרתי את מבטי ההמום שוב למראה, ופתאום, בעודי מסתכלת, החדר נעלם במראה והפך כהה ושמים אינסופיים ומלאי כוכבים נגלו לי בדיוק כמו בחלום בלילה של הליקוי ירח ואט אט תלתליי השחורים התרפו באיטיות עד שהפכו חלקים.
בלעתי את רוקי ברעד, והרמתי את ידי כדי למשש את שיערי. מה שהרגשתי היה תלתלים רכים.
"רואה?" שאל אותי נֶיְיתָ'ן, והצבע המוזר בעיניו נעלם וחזר לחום והירוק הרגיל והעצוב.
הנהנתי.