נבואת הצללים-פרק י'

פרק י'- לבלות את הלילה
"לילה טוב." "לילה טוב. כדאי לך לישון טוב, מחר הולך להיות יום עמוס." "כן, המפקד!" הם צחקו. "טוב, לילה טוב." "לילה טוב." הוא הסתובב ימינה, מפנה לה את גבו. הוא ניסה לישון. באמת שניסה. "שאהאן?" לחשה בשיניים נוקשות מקור. "כן?" "קר לי. אני יכולה להתכסות במעיל שלך?" "בטח. הנה, קחי." הוא זרק לה את המעיל. הוא הסתובב שוב אל קיר האוהל, מנסה לא לחשוב עליה, מה שהיה קשה מאוד כי היא ישנה שני מטר ממנו. החולצה שזה עתה פשטה מעליה נחה מקופלת במרחק נגיעה מהשק שלו. הוא לא עמד בפיתוי, הושיט יד ולקח אליו את החולצה. הוא שאף אל קרבו את הריח שלה, מצטמרר. "שאהאן?" הגיח קולה בחשיכה מהשק שלצידו. "מה?" הוא קפץ בבהלה ותחב את החולצה עמוק אל תוך השק. היא הסתובבה לעברו. עיניה הבהיקו מקור ופניה היו חיוורות כמוות חוץ מלחייה שבערו באדום. היא נראתה כול כך יפה… "עדיין קר לי. חשבתי שאולי תוכל…" הוא תהה האם היא הולכת להציע לו לישון לידה, אבל מייד תפס את עצמו. "למצוא בשבילי עוד משהו שאוכל להתכסות בו?" "כן, בוודאי, הנה." הוא נתן לה את אחת האפודות שלו. "תודה." "אין בעד מה." כעבור כמה דקות כבר שמע את נשימותיה השקטות, השלוות. היא נרדמה. הוא הסתובב להביט בה. היא נראתה דומה להחריד באותו הרגע למישהי שראה בעברו. ואז, בבת אחת, זה חזר אליו…
"בוא הנה, שאהאן, הולכים." אמר פאגיוס. "לא! אני רוצה את אבא!" "אבא הלך, שאהאן. בוא, אנחנו צריכים ללכת! צריך להתחבא!" "לא! אני רוצה את אבא…" החל הילד להתייפח. "אי אפשר, בוא נ…" "קארונדל… טוב לראות אותך…" קטע אותו קול קר כקרח. "אניטה…" אמר הקוסם, ופעם ראשונה בחייו שאהאן ראה אותו מבוהל. "כן, זאת אני, קארונדל." "מה מביא אותך לפה?" "בגללך הוא מעולם לא חזר." "אני יודע, אני יודע… אבל בואי נשים את זה בצד…" "קודם הרגת לי את הלב, ועכשיו גם אחותי…" קטעה אותו. "דון מעולם לא חזר, ועכשיו השלכת גורל דומה גם על אחותי…" היא אמרה ללא שמץ של בכי בקולה הקר. "הרגת את האהבה שלי, הרגת את המשפחה שלי, מה הדבר הבא, קארונדל?" "אני…" "השארת אותי לבד בגלל גחמות ההרג המטופשות שלך. אני צריכה לטפל באחיינית שלי… היא בגיל של הברנש הקטן הזה…" היא הפנתה עיני קרח אל שאהאן, שמיהר להתחבא מאחורי רגלו של פאגיוס. "מה שמך, אסיסטנט רשע קטן?" "שאהאן…" הוא ענה, מבוהל. "הו! שם יפה, ילדון…" "אניטה, זה לא זמן מתאים עכשיו…" קטע אותה פאגיוס. "אביו של הילד נעלם…" "הו!" היא צחקקה בקול פעמונים קר כקרח "אתה מתגעגע לאבאל'ה, נכון?" נעצה אצבע מתחת לסנטרו של שאהאן. ואז נעצה עיניים מלאות שנאה בפאגיוס. "אני עוד אחזור לנקום בך, קארונדל, אני עוד אחזור!" היא לחששה ונעלמה משם אל תוך החשכה בעוד שולי אדרתה מתעופפים ברוח… הוא חזר אל המציאות. איך לא זיהה אותה כשחיפש את מיריה בביתה? איך אפשר לעצמו לעשות טעות כזאת? הוא הביט על מיריה הישנה, ולמרות השנאה שרחשה דודתה לאדם הקרוב אליו מכול, ליבו לא התיר לו לשנוא אותה…