הטעם הייחודי של גלידה אנושית.

בס"ד

הכל התחיל ביום קייצי ונעים. השמים היו תכולים ובהם שטו מעט ענני נוצה לבים ואווריים. הם נראו פלומתיים כלכך שהתחשק לי להושיט יד ולגעת בהם, אני ממש בטוחה שהמגע שלהם מזכיר צמר גפן ואולי אפילו הטעם שלהם הוא כמו של צמר גפן מתוק. שכבתי לי על גבעת דשא מתבונת בפרחים היפים שצמחו עליה וקישטו אותה בשמיכה צבעונית ומרהיבה. היו שם סביונים צהובים, רקפות סגולות עם ראשים מורכנים, פרגים בצבע אדום אש וגם פרחים סגולים ורודים כמו פעמונים קטנים על גבעול ירוק שלא הכרתי את שמם. כולם נעו ברוח הקלילה והמלטפת. התבוננתי בעננים וניסיתי לדמיין צורות (כבשה, צריח, ארמון ועוד). לפתע שמעתי "שירן!" אוף! זאת הייתה אמא. "תפסיקי להתבטל ובואי כבר!" אוף, עד שהתחלתי להנות. "יש לי משימה בשבילך!" קראה אמא כשהיא מפלסת את דרכה בין השיחים לכיוון הגבעה. "לכי ליער לקטוף אוכמניות" אמרה אמא מתחתית הגבעה כשבידה סל, כנראה עבור האוכמניות. "ואיפה אני אמצא אותם לעזאזל?!" שאלתי בטון כעוס, "שירן! איך את מדברת! את יודעת בדיוק כמוני ואפילו יותר שהן גדלות ביער!" "בסדר" אמרתי בהשלמה ותרממתי למצב ישיבה וממנו לעמידה. אחרי הכל בילוי ביער זה לא דבר נורא כלכך… "למה את צריכה אותן?" שאלתי בתמיהה תוך כדי ירידה מהגבעה, "אני רוצה להכין מהן גלידה" ענתה "קיץ עכשיו ואני יודעת שאת אוהבת גלידות" זה בהחלט נכון.

הגעתי ליער ונשמתי עמוק את האויר המבושם. דרכתי על הקרקע המכוסה מחטי אורן שנמעכו תחת רגלי והפיצו ריח יחודי ונעים שיש רק ליער. ליד שורשי העצים צמחו פטריות, רובן רעילות אבל אני יודעת בדיוק אלו מהן רעילות ואלו טובות למאכל, אבל לא באתי לכאן לקטוף פטריות… קטפתי אוכמניות בשלות רבות והכנסתי אותן לסל עד שהתמלא עד גדותיו ( חלק מהן אכלתי, לא יכולתי להתאפק). פתאום, שמעתי קולות עליזים של צחוק צלול וקולות ענוגים של שירה. הלכתי בכיון הקולות וראיתי גם אור מפזז בין העצים! אור קסום ובוהק! התקרבתי לאור והתחבאתי בצל אחד העצים. הגעתי לקרחת היער אבל היה קשה לזהות אותה. היו בה מנורות דולקות באור זהוב, רגע! בעצם אלה בכלל לא מנורות! אלה גחליליות! ובעליהן של הקולות הצלולים והענוגים היו ללא ספק פיות! וואו! חשבתי בהפתעה. בחיים שלי לא האמנתי שפיות באמת קיימות! הפיות רקדו ושרו באוויר ועל הקרקע וניגנו בכלי נגינה זעירים כמו חליל, כינור ונבל. והגחליליות הפיצו אור זהוב וחם והאירו את קרחת היער. זאת בטח מסיבה, חשבתי, מסיבת פיות! חלק מהפיות גם ישבו ואכלו ליד שולחנות קטנטנים מאכלים פצפונים. והכל היה קסום כלכך! "ועכשיו!" שמעתי קול רם משאר הקולות וכשהסתקלתי לכיוונו ראיתי פייה יפה עם שיער זהוב ושמלה לבנה שנראתה כאילו נשזרה בקרני ירח טהורות ועל רגליה הזעירות שהציצו מתחת לשמלה היו נעליים שקופות ופניה היו כמו פני מלאך. "הגיע הזמן לאכול אוצר פירות יער" אמרה לקול מחיאות כפיים נלהבות של כל הנוכחים במסיבה. מה, גם פיות אוהבות גלידה? שאלתי את עצמי. " זו גלידה אנושית שבני האדם אוהבים מאוד!" שוב מחיאות כפיים ועכשיו סוערות יותר, אני מוכרחה לראות את הגלידה הזאות מקרוב. חשבתי בהתלהבות בלתי נשלטת והתקדמתי קצת לעבר היער ולרוע מזלי דרכתי על זרד שנשבר בקול פצפוץ רם. גם אילו הייתי צועקת ומודיעה על המצאותי במקום זב לא יכל להיות ברור יותר. הפיות צרחו, השולחנות הקטנים התהפכו, הגחליליות והפיות התעופפו לכל עבר וכלי הנגינה נזרקו באויר.

פקחתי את עיני ומצמצתי בהם שוב ושב כדי להתרגל לאור השמש החזק ומצאתי את עצמי שוכבת באמצע קרחת היער בלי להבין איך הגעתי לשם. כנראה חלמתי הכל… אבל לא! באמצע קרחת היער, על במה קטנה לצד נעל קטנטנה ושקופה הייתה גלידת סורבט פירות יער בגודל אנושי לגמרי בתוך קופסה. פתחתי אותה, הכנסתי את כף ידי לתוכה והתחלתי לאכול. הטעם היה פשוט מענג! לא דומה לשום גלידה תוצרת בית שטעמתי מעודי. טעם נפלא של אוכמניות ולימון מילא את פי אם כל טעימה!

"שירן! תעני לי" שמעתי את אמי קוראת לי, מצמצתי בהפתעה וחזרתי למקד את עיניי באמא שלי "כבר שעה אני קוראת לך ומנסה להציע לך לטעום מגלידת האוכמניות שהכנתי עם האוכמניות שקטפת! את מתה על גלידה לא?" "לא מתחשק לי" עניתי והלכתי לחדרי בעוד אמא מביטה בי נעלבת. אבל אני לא יכולתי לספר לה מדוע אני פשוט לא יכולה לאכול מהגלידה שהכינה, היא לא תאמין לי אבל הבטן שלי כבר הייתה מלאה לגמרי בגלידת אוכמניות מתוצרת מעולה שאמא, אם כל הכבוד לא יכולה להכין…!