אבודה – פרק 10

ישבתי בחדר וחשבתי, למה הייתי כזאת מפגרת? החלפתי את הבגדים הנוראיים הצבעוניים וחסרי המשמעות בבגדים השחורים הנורמאלים שלי וביקשתי מאמא את כרטיס האשראי שלה "אני לא מסתובבת שוב עם הבגדים הנוראים האלו" אמרתי לה
"אבל הם היו נהדרים" אמא ניסתה לשכנע אותי במשך כמעט שעה, בסוף היא הסכימה לתת לי את הכרטיס ואני יצאתי לקניון.
קניתי שלושה מכנסיים שחורים, אחד עם פס כסף בצד וארבעה חולצות שחורות כמו שאני אוהבת. הבטתי נעליים הישנות שלי "מילא" אמרתי "זה מספיק טוב"
התחלתי לסמס לאמא שלי שגמרתי לקנות כשהתנגשתי במישהו "סליחה.." אמרתי והרמתי את הראש מהפלאפון.
"זה בסדר…" גם הוא הרים את ראשו. שנינו השתתקנו.
"אני מניחה שזאת פעם שנייה שאנחנו נפגשים ככה" אמרתי
"כן" מאור אמר "אנחנו צריכים דרך נעימה יותר"
"אני רואה שחזרת לבגדים היפים שלך" מאור חייך
צחקתי והבטתי בו "תשמע מאור…" התחלתי
"אני מצטער" הוא אמר
"אתה?" שאלתי "אני זאת שצריכה להתנצל"
"לא, אני…" הוא הצביע על בית קפה קרוב "בואי נלך לשבת" הוא אמר ותפס בידי.
הסמקתי, אני בטוחה. אני גם יודעת שהזעתי ביד. לעזאזל איתי!
"תשמעי" מאור אמר אחרי שישבנו, הוא הזמין אייס וניל ואני אייס קפה. "אי מצטער"
"אבל למה?" שאלתי "אני זאת ש…"
"לא" הוא חייך והביט בי "זה לא משנה מה את לובשת, כל עוד את מי שאת"
לרגע הייתי המומה ולא ידעתי מה לומר לו.
"היי" הוא חייך "את יפה כשאת מסמיקה"
אוי ואבוי! כמעט ברחתי משם אבל הכרחתי את עצמי לחייך "מצטערת" אמרתי צוחקת.
הוא צחק בעצמו "את לא צריכה להיות נבוכה" הוסיף והניח את ידיו על השולחן.
"אני לא יודעת למה אני נבוכה" הודתי "אני בדרך כלל לא כזאת…"
"צבעונית?" הוא שאל "סנובית?"
"איך הגעת לסנובית?" שאלתי בחיוך
"ראיתי אותך מסתובבת עם תום בבוקר" הוא אמר "חייכת כמו מפגרת, אם יורשה לי לומר"
צחקתי "הייתי צריכה לשחק אותה. הוא לא חכם במיוחד" הוספתי
"כן, אבל הוא גם לא ממש נחמד" מאור צחק.
"אז…" שתיתי את האייס שלי והבטתי בו
"אז?" הוא שאל בתורו
"לא יודעת" אמרתי "אני מקווה שסהר לא כועס כי התעצבנתי"
"למה שהוא יכעס?" מאור שאל ומשהו בנימת הקול שלו השתנה
"הכל בסדר?" שאלתי "כלומר, בינך לבינו?"
"בטח" הוא אמר "אני פשוט לא מבין איך הגענו לדבר עליו"
"אפשר לחשוב." אמרתי. "תראה אותנו, כל האנשים שעוברים פה מסתכלים עלינו ומחייכים"
"כן" הוא חייך בעצמו והסיט שיער מעייניו "את מצליחה לדמיין מה הם חושבים?"
"בטח משהו בסגנון של: 'תראו אותם איזה חמודים הם ביחד' היית מאמין?" חייכתי
"דווקא זה לא היה נורא כל כך" הוא צחק
"מה זאת אומרת?" שאלתי
"את טעית בחיקוי של האיש ההוא" הוא צחק ושינה את נימת קולו לרשמית "היית צריכה לדבר ככה!"
צחקתי אבל בפנים כמעט פרצתי בבכי. כבר הייתי בטוחה שהוא יגיד משהו על זה שאמרתי שאנחנו חמודים ביחד. "אני אשתדל" אמרתי באותה נימה ושנינו פרצנו בצחוק.
"אז מה הקטע של השקיות?" הוא שאל
"בגדים נורמאלים" אמרתי "אני לא מתכוונת ללכת שוב עם הבגדים הנוראיים ההם"
"יופי" הוא חייך "זה הולם אותך יותר"
"אני יודעת" אמרתי "אמרת את זה כבר"
"אני חושב שזה נכון" הוא חשב ואז פרץ בצחוק.
"על מה אתה צוחק?" שאלתי
"יצאתי כדי להיפגש עם סהר" הוא אמר "הוא בטח מחכה במקום שקבענו כמו אידיוט"
"האמת" שמעתי קול שלישי "שהייתי פה רוב הזמן"
הסתובבתי וראיתי את סהר מאחוריי "מה קורה?" שאלתי
הוא רק חייך.