נבואת הצללים-פרק ח'

פרק ח'-שאהאן
" אתה יודע, אינני נוהגת כך בדרך כלל עם אנשים שזה עתה הכרתי, אבל עליי לומר לך שאתה האדם גס הרוח ביותר שפגשתי מעודי!" "לא, את לא מבינה! אני פשוט…" "מה יש לא להבין פה? איזה מן אדם חודר באופן כה בוטה לפרטיות של זולתו?" "אני." "חה חה, מצחיק מאוד!" "אז אני מניח שהתחלנו ברגל שמאל?" "אם לזה אתה קורא התחלה, מעניין איך יראה הסוף." "הצדק עמך." "או, סוף סוף משהו שאנחנו מסכימים עליו." " אכן כן." " ועכשיו אנחנו מסכימים שתראי לי את המגן שלך?" "סליחה?" "ה-" "כן, את זה שמעתי. ומאיפה בדיוק אתה יודע על המגן הזה?" "חברה שלך ספרה לי." "רוסה? מאיפה אתה מכיר אותה?" "בואי נגיד, שהייתה בינינו התקלות קטנה." "לא יכול להיות. היא מעולם לא סיפרה לי עליך. ועליך, סלח לך על הביטוי…" היא העיפה בו מבט "… יש הרבה מה לספר." "והיא עוד קוראת לי גס רוח.." מלמל הנער. "סליחה?! זה אתה התחלת!" "לא נכון, את!" "אתה!" "את!" "אתה!" "את!""אתה!" "את!" "טוב, נו, די כבר!" אמרה. "בוא נפסיק עם המשחקים האלה!" "החדרים שלכם מוכנים!" נשמע קולו העמום של ניירון במעלה המדרגות. הם עלו במדרגות. החדרים שלהם היו דלת מול דלת. מיריה נכנסה לחדר. זה היה חדר כפרי פשוט, ספון עץ, עם שולחן כתיבה, ארון קטן ומיטה שהדיפה ריח סיגליות. תמונות צבעוניות עיטרו את הקירות. הנער דפק על דלת החדר. "יבוא." אמרה מיריה. הוא נכנס. "בחייך, תראי לי את זה!" אמר. "לא! בשום פנים ואופן לא! לא בא בחשבון!" "לחמש דקות?" "לא!" "שתי דקות?" "לא!" "דקה אחת?" "לא!" "שנייה?" "לא! אני לא אראה לך את המגן הדפוק, פרל!" "למה? למה לעזאזל את לא מסכימה להראות לי את המגן? מדובר על חמש דקות! מה הבעיה שלך להראות לי אותו?" "אני לא מראה אותו לאף אחד מתוך עיקרון. קיבלת תשובה, עכשיו טוב לך?" "לא! תראי אותו!" "אתה לא תראה אותו! לך מכאן!" היא דחפה אותו אל מחוץ לחדר וטרקה את הדלת אחריו.
חצות, רוח מיללת בחוץ והשלג יורד בעוז
דלת החדר נפתחה בחריקה הרבה יותר מידיי רועשת משהיה רצוי. "שששש!" גער בה שאהאן. מיריה ישנה בשלווה במיטתה, לא חושדת במעשיו אפילו בחלומות. הוא התגנב אל התרמיל הקטן שלה שהיה מונח לצד המיטה, חיטט בו קצת ולבסוף הוציא ממנו את מבוקשו: מגן עשוי כסף, ועליו מתנוסס פרצופו שלו. המיטה חרקה ומרוב בהלה הוא הפיל את המגן ברעש גדול אל הרצפה. "לעזאזל!" הוא לחש, אבל כבר היה מאוחר מידיי. מיריה הישנונית וסתורת השיער התעוררה והביטה בבלבול סביבה. ואז הבחינה בדמותו של שאהאן המרים את המגן מן הרצפה בחשכה. היא זינקה אל הדמות שבצללים ושלושתם קרסו על הרצפה: מיריה בכותונת הלילה הצחורה שלה, עדיין אפופת קורי שינה, שאהאן ההמום והמבולבל וכמובן המגן שנפל ברעש גדול הדומה לזה שמפיקים שישה פעמוני כנסייה לפחות. "מה לעזאזל אתה עושה?!" קראה מיריה בתדהמה. שניהם קמו מהרצפה והיא לקחה את המגן והחזירה אותו לתיק. "מה נראה לך שאני עושה?! מסתכל על המגן, אלא מה!" ברגע הבא היא החטיפה לו סטירה. ואז בהתה בחלחלה בידה, לא מאמינה שהיה לה אומץ לעשות את זה. ואז הרימה את מבטה אל לחיו האדומה והמאוד כואבת. "את הרגע סטרת לי!" עכשיו הגיע תורו להיות המום. האמת היא שזה היה מחזה מצחיק למדי, לראות אותו בהלם: כול תווי פניו היו חלקים ללא רבב, למעט הגבות שהתרוממו כסנטימטר ושפתיו שנפשקו לעיגול מושלם. ואז החלו להיווצר לאיטם קמטוטים זעירים על מצח הבהט שלו. לאט לאט התפשטה אדמומיות על לחיו השנייה, שעדיין הייתה לבנה כחלב. בתחילה זה נראה כאילו הוא מסמיק, אך הסומק התפשט בכול פניו. פניו הפכו אדומות מכעס, אך נותרו חלקות, למעט גבותיו, פיו ומצחו. הסומק לא גרע מאום מיופיו והוא רק עמד שם, פסל יפהפה, רותח מכעס. היא לא ידעה מה לומר. לבקש סליחה זה ממש לא בא בחשבון. "פרל…" פתחה. "לא קוראים לי פרל בלאק!" "סליחה?!" "כן, כן, זה נכון! אני שאהאן בלאקקרן, ואני קוסם ו… ו… ו… אני צריך אותך!" נראה היה שרווח לו. "מה?!" "א… אני צריך אותך!" "הא?! אתה לא חושב שזה קצת מוקדם מידי להגיד דבר כזה? נפגשנו לפני פחות מעשרים וארבע שעות!" "לא, לא צריך אותך ככה…" "אז איך?" "אני צריך שתבואי למסתור שלי ושל ה… אפוטרופוס שלי, הוא ביקש ממני למצוא אותך." "אני לא מתכוונת לבוא איתך! אני מחפשת את הבחור ההוא, מאנר! נראה לי שהוא היחיד שיודע משהו על המגן הזה, חוץ ממך כמובן…" היא אמרה, מבולבלת. "אני יודע יותר! והאפוטרופוס שלי יודע אפילו יותר ממני! הידע של מאנר הוא ככלום וכאפס לעומת הידע של פ…" ואז עצר את עצמו בזמן. הוא כמעט הסגיר את השם. היא נבהלה והייתה על סף דמעות. " מי אתה בכלל? בן כמה אתה? לאן אתה רוצה לקחת אותי?" ייבבה בפאניקה. דמעות החלו זולגות על לחייה. "ששש… די, את לא צריכה לבכות בגלל זה…" הרגיע אותה, מלטף את שיערה. "אני בסך הכול נער בו גילך. תשכחי ממה שקרה ותתייחסי אליי כאילו הייתי אחד מהנערים בעיירה שלך. אני אקח אותך לזמן קצר מאוד לביתי, ושם אסביר לך על המגן. אני בסך הכול קוסם שמנסה לעזור לך…" דבריו כמו הילכו עליה קסם והיא נרגעה מייד. "לכי לישון, מיריה…" ליטף את פניה בעדינות "מחר הכול יסתדר, את תראי… לילה טוב…" היא נשכבה במיטתה ונרדמה מייד. הוא עמד שם והביט בה רגע, על פניו חצי חיוך, מקשיב לנשימותיה השלוות. ואז יצא מהחדר, עלה על יצועו ונרדם גם הוא…
"מיריה! מיריה, קומי!" לחש לה שאהאן שלוש וחצי שעות מאוחר יותר. הכול עוד היה חשוך בחוץ. "אנחנו צריכים לצאת בלי למשוך את תשומת ליבו של הדפאטצ'ר! קדימה, תתלבשי, תיקחי את הדברים שלך ובואי נצא!" "מה השעה?" היא שאלה, מנומנמת. "שלוש וחצי לפנות בוקר. צריך לצאת בארבע. אני כבר מוכן לצאת. תתארגני ובואי נצא כבר." "בסדר, בסדר! צא מהחדר ותן לי להתלבש ולארוז." הוא יצא. היא ארזה בזריזות את הדברים שלה לתוך התרמיל, התלבשה, צחצחה שיניים ושטפה פנים. בשעה ארבע בבוקר הם כבר עזבו את החווה. את הסוס הם לא לקחו כדי לא לעורר חשד. היא יצאה מנקודת הנחה ש-ניירון יחזיר את הסוס לאחיינו. היא לא ידעה לאן הם הולכים. אבל שאהאן ידע והיא השתדלה לסמוך עליו ככול יכולתה. היא לא ידעה כמה זמן זה יקח. שנים, ימים שעות, או אולי רק כמה דקות. אבל שאהאן ידע. בערך. והיא השתדלה לסמוך עליו ככול יכולתה.