אהבה עם הצרות 2- פרק 8, החיים מתחילים להסתדר [?]

"היא פשוט לא מבינה, כמה פחדתי לאבד אותה, כמה אני חשבתי שלא אזכה להגיד לה שוב שאני אוהב אותה.." חשבתי לעצמי ונרדמתי שוב לידה…
פתאום שמעתי רעשים… הם באו ממנה, התעוררתי בבהלה, היה לה קוצר נשימה, היא לא הצליחה לנשום, לא הבנתי מה קורה לה…
קראתי לאחות והיא ישר חיברה אותה למכונת הנשמה… לא ידעתי מה קורה לה… פחדתי ממה שקורה…
"היא תהיה בסדר, יש לה התקפי נשימה… בימים הקרובים הנשימה שלה תשתפר ונוריד לה את המסיכה." היא חייכה ויצאה.
קורל עוד משיכה לישון, היא לא התעוררה מזה, רק ישנה… הנשימה שלה עוד הייתה טיפה חזקה אבל עם הזמן היא נרגעה.
נשארתי ער ושמרתי עליה, השארתי את אריאל אצל הוריה ולא חזרתי לשמה… אני לא אצא מפה בימים הקרובים, אני לא אעזוב אותה!
ניסיתי להישאר ער כמה שיותר, אבל לא הצלחתי, בסביבות 3 וחצי נרדמתי עם ראשי עליה.
______________________________________________________________________

"הלו?" עניתי ישנוני
"אבא, אני רוצה לבוא אלייך… אני לא רוצה להיות לבד"
"אריאלי זה לא אפשרי עכשיו, ואת לא לבד, את עם סבא וסבתא…. אני אבוא בקרוב ואהיה איתך! אל תדאגי בסדר?"
"לא רוצה אני רוצה עכשיו!"
"אריאל אמרתי שלא"
"לא רוצה"אמרה והתחילה לבכות.
"אריאל מספיק!!" צעקתי וקורל התעוררה.. הסתכלה עלי במבט של 'מה הולך פה??!' ולקחה את הטלפון…
"קטנה? למה את בוכה?"
"אמא? אני רוצה אותך"
"אריאל היום אני לא אבוא הביתה, אבל אבא יבוא ויהיה איתך.."
"מה? אני לא מבינה אותך" אריאל אמרה וקורל הורידה את המסיכת הנשמה..
"אני לא אבוא הביתה אבל אבא יבוא" התעצבנתי
"שימי את המסיכה הזאת!!! שימי אותה עכשיו!"
"תעזוב אותי, היא לא מבינה אותי!" אמרה והתחילה להשתעל.. עוד הפעם היא חטפה התקף ולא הצליחה לנשום… ישר הרכבתי לה את המסיכה וחיבקתי אותה..
"אריאלי יפה שלי, אני אבוא עוד מעט הביתה… את יכולה להביא לי את סבתא?"
"טוב אבא.. " ורצה לסבתא שלה.
"הלו, דניאל? הכל בסדר עם קורל??"
"לדקה האחרונה הכל בסדר איתה, אני אבל רוצה לבוא אל אריאל, אז אני יכול לבקש שתבואי להיות איתה, אבל שלא תזוזי ממנה עד שאני אחזור לבית חולים?"
"אתה שפוי???! מה זאת השאלה הזאת היא הבת שלי, ברור שאני אבוא, רציתי בכל מקרה להגיד לך שאני אבוא להחליף אותך.."
"אוקייי תודה רבה! אז את יכולה לבוא?"
"כן אני אגיע עוד עשר דקות ככה, אני כבר לבושה אז אני יוצאת עכשיו… אני אגיד לבנות שיהיו עם אריאל עד שתגיע.."
"מעולה, תודה!"
אחרי 10 דקות בדיוק היא הייתה אצלנו, ואני הבטחתי לקורל שאני אחזור בהקדם ויצאתי ישר אל אריאל..
"אבאא!" אריאל קפצה עלי איך שפתחתי את הדלת "איפה היית?"
"אני הייתי עם אמא, איך היה לך פה?"
"היה לי כיף מאוד מאוד! תראה!" היא הראתה לי מה ציירה בגן..
"איזה יופי! באמת שמאוד יפה! אריאלי את רוצה ללכת לטייל? רוצה ללכת לראות סרט בקולנוע?"
"כן כן כן אני רוצה!!!"
"יופי, אני שמח, נשאיר את סיסי פה שהבנות ישמרו עליה ונלך הביתה נחליף בגדים.. תנעלי נעליים" היא רצה נעלה נעליים והביאה את התיק שלה וישר הגיעה אלי…
הלכנו לסרט ואחרי זה אכלנו במקדונלדס… ואז החזרתי אותה אל ההורים של קורל וחזרתי אליה, אבל היא לא הייתה בחדר שלה..
"מה הולך פה??! איפה היא עכשיו?למה היא לא בחדר???!"
"העבירו אותה מחלקה… אמרו שהמצב שלה השתפר במקצת, היא עדיין תישאר עם המכונות והאינפוזיה אבל עדיין השתפרה קצת… הם חושבים לנתק אותה מחר מכל המכונות" אמרה וחייכתי חיוך ענקי…
"אפשר להיכנס אליה עכשיו?"
"אני לא יודעת.. אתה יכול לבדוק… בכל אופן אני אלך הביתה, שהן לא ישארו לבד… להתראות, תמסור לקורל את אהבתי אליה ואני אתקשר אליה יותר מאוחר"
"בסדר!" אמרתי ורצתי אל קורל..
היא ישנה במיטה שלה, כל כך שלווה כל כך יפה… נתתי לה נשיקה ארוכה על הלחי, כמה התגעגעתי אל הגוף שלה, לחום שלה, ולשפתיים שלה!!!
"היי!" היא חייכה אלי פתאום
"את ערה?"
"כן התעוררתי בגללך!"
"אני שמח… התגעגעתי אלייך"
"גם אני, איך היה עם אריאל?"
"היה מאוד כיף, הלכנו לראות סרט, וישבנו במקדונלדס וקניתי לה דובי מתנה… מהגדולים שהיא רצתה ושיגעה אותנו עליהם!"
"חחחח אתה לא נורמלי! כמה אני מתגעגעת אל הילדה שלי, תגיד מתי אתה תביא אותה לפה?"
"אני לא יודע… בכל אופן לא בזמן הקרוב, עד שלא יוציאו אותך מכל המכשירים"
"אני צריכה לספר לך משהו.." היא ניסתה להתיישב אבל כאב לה ואני לא רציתי שהיא תכאיב לעצמה לא נתתי לה להתרומם יותר! "אני גיליתי לפני כמה זמן שאני בהריון, ובגלל התאונה איבדתי אותו.." אמרה והתחילה לבכות שוב..
"דייי קטנה אני לא מרשה לך לבכות, אז איבדנו אותו, אנחנו צעירים ואנחנו נביא עוד ילדים לעולם.. אל תדאגי… תמחקי את הדמעות!"
"אתה לא מבין… אני… לפני התאונה, אני הייתי צריכה ללכת לרופא, להיבדק ולהגיד לך אחרי זה בערב הכל! להגיד לך אם זה יהיה בן או בת… או משהו אחר אני לא יודעת.. אבל הכל בגלל שרציתי לענות לשיחה שלך, אויש סתומה!! למה הורדתי את העיניים מהכביש!" התחילה לבכות..
"בייבי די מספיק לבכות אני לא מרשה לך להמשיך לדכא את עצמך ככה.. אז לא הצלחנו עכשיו, אבל אנחנו עוד צעירים ויש לנו עוד הרבה זמן לעשות ילדים… תפסיקי לדאוג!" נתתי לה נשיקה בראש, והיא חייכה קצת, והדמעות הפסיקו לרדת…
"אתה יכול לחבק אותי?"
"בואי אלי נסיכה שלי!" חיבקתי אותה קרוב אלי ולא עזבתי אותה רק אמרתי לה כל הזמן כמה אני אוהב אותה!!! ושאני אידיוט שהכל קרה בגללי, למה הייתי צריך להתקשר אליה כמה פעמים, אם ידעתי שהיא בנהיגה!
"גם אני אוהבת אותך!" אמרה ונרדמה…
אחרי כמה דקות היה צלצול.
"הלו?"
"אבא אני רוצה הביתה! לא כיף לי… טל מציקה לי!" היא בכתה לי בטלפון..
"אריאלי הכל בסדר… תנסי להסתדר עם טל, בכל מקרה לפי השעון את כבר צריכה להיות במיטה נכון?"
"אני לא עייפה…
אבא אני יכולה לבוא אליך?"
"אני לא בבית קטנה,מחר אני אבוא אל סבתא שוב, ונלך לטיל בסדר? את תישני שם רק לכמה ימים… ואז תישני כבר בבית.." אמרתי וליטפתי את ראשה של קורל בתקווה שזה יקרה באמת.
"אמא לא מרגישה טוב?"
"כן, היא קצת לא מרגישה טוב… ואני לא רוצה שתידבקי ממנה, עוד מעט אני אביא אותך לבקר אותה, בינתיים תציירי לה הרבה ציורים ושתבקרי אותה, תביאי לה את הכל!"
"בסדר אבא…
אני יכולה להישאר ערה עוד טיפ טיפ?"
"אריאלי, אני מבקש להיכנס למיטה עכשיו, ולהירדם… אחרי זה תהיה לך בעיה לקום בבוקר… ואני לא רוצה שיהיו לסבא וסבתא בלאגנים!"
"אוווףףףף טוב.. לילה טוב!"
"לילה טוב יפה שלי! חלומות נעימים!" שלחתי לה נשיקות דרך הטלפון וניתקתי…
ונרדמתי גם אני.
_______________________________________________________________________

הרגשתי שפתיים על שפתיי, חמות ומתוקות, השפתיים שאני אוהב…
פתחתי את עיניי וראיתי מולי מלאך, ראיתי את קורל, מחייכת אלי, בלי המסיכה, ובלי המכונות…. ניתקו אותה..
נישקתי אותה ולא הפסקתי.. "אוךך איך התגעגעתי לשפתיים האלו!"
"הם רוצים לשחרר אותי הביתה.. הם אמרו שהמצב שלי השתפר מאוד… והם בחיים לא ראו כזאת התקדמות מהירה…
הם גם שלחו אותי לבדיקות על הבוקר, אני בסדר… הבראתי!" אמרה וחיבקתי אותה אליי חזק… "כמה אני שמח, את אפילו לא יכולה להבין!
רגע שאני אבין, אני יכול לקחת אותך היום הביתה???"
"זה תלוי אם אתה רוצה.." אמרה וחייכה.
"ברור שאני רוצה!!! עכשיו!"
אחרי שעתיים, הרופא של קורל קרא לי, ודיבר איתי על הכל, שקורל הבריאה, אבל היא תצטרך לבוא לביקורת בחודש הקרוב, ועוד חודשיים לבוא להוריד את הגבס, בגלל שהשבר היה מאוד קשה.
ואז הביא לי את הטפסים, חתמתי עליהם ושחררתי אותה הביתה..
"welcome home my baby!"
פתחתי לה את הדלת, והשכבתי אותה במיטה.
פשוט מושלם!!! הכל מתחיל להסתדר לי בראש!