כנפיים | פרק 6

פרק 6
"אוה… אלוהים, תודה!" קראתי, ומיששתי שוב את התלתלים השחורים שלי מול בבואתי במראה.
איך שהשעון המעורר שלי צלצל בבוקר קמתי כמו פרנואידית עם תעודות חתומות, וטסתי למראה. הכול היה רגיל כל כך עד שהתחלתי לחשוב שאולי הכול היה חלום. חלום אחד ארוך וממש מתיש.
שמעתי פתאום פסיעות מאחוריי במסדרון, וכשהסתובבתי ראיתי את נֶיְיתָ'ן צועד עם הילקוט בידו למטה.
"היי! נֶיְיתָ'ן." קראתי, והוא הסתובב אליי. "תגיד מתי היה המבחן במתמטיקה?"
הוא הרים גבה, ואמר: "אתמול, למה את מאוד רוצה לעשות אותו עוד פעם?" הוא גלגל עיניים ופנה ללכת.
לא, הכול היה אמיתי. פן, כל העניין המופרך הזה של האלי-
נשכתי את שפתי וקטעתי בבת אחת את מחשבותיי. אני לא הולכת לחשוב על זה. זה היה, עבר ואיננו עוד. אני ונֶיְיתָ'ן זוג תאומים מאושרים בגיל שבע עשרה בתיכון… 'שבמקרה הולך להתחיל עוד חצי שעה!' צעק קול בראשי ואני מיהרתי להתלבש.
"אז," אמרתי, ונחתי על הכיסא במטבח. "מה קורה?"
"נחמד. את יודעת, סביר." אמר נֶיְיתָ'ן והמשיך לבהות באוויר. "אני חוגג את יומי הראשון בתור ילד יחיד."
"למה אתה אומר את זה?!" קראתי בכעס, והרגשתי איך הרגשות עולות וחנוקות אותי בגרון. הוא באמת הולך להתנהג עכשיו כאילו אני מישהי זרה לו? כאילו לא חייתי איתו מאז שאני זוכרת את עצמי כשהוא אחי התאום?
"כי זאת האמת?" הוא שאל בגבות מורמות, והיה בא לי להחטיף לו אגרוף לפנים אבל צלצול פעמון הדלת הפריע למזימתי המרושעת.
רטנתי והלכתי ברקיעות רגליים לדלת. ומי לא עמד שם אם לא פיטר פן, האלוף בלהגיע בזמן הכי לא מתאים?
"כן?" שאלתי, ונשענתי על המשקוף, חוסמת לו את הכניסה. "אפשר לעזור לך?"
"כן, אמרי בבקשה ללֶיְיטוֹן ונֶיְיתָ'ן דיסטנס שבית הספר שלהם בוטל והם עוברים דירה לקצה השני של המדינה."
הוא אמר בנימה רשמית כזאת, עד שהיה חסר לי קידה בסוף.
"ומי בדיוק אמר את זה אם יורשה לי לדעת?" שאלתי, אבל פן לא הספיק לענות לי כשנֶיְיתָ'ן צעק מהמטבח: "יש! אני לא מאמין שזה באמת קורה לי!" הוא הופיע כולו מאושר עם חיוך מאוזן לאזן בפתח הדלת, אבל אז החיוך התום נמחק מפניו והוא קרא בקול: "אבל למה לא יכולתם לדאוג לזה לפני המבחן במתמטיקה לכל הרוחות?!"
פן משך בכתפיו ואמר: "חשבנו שלא יזיק לכם קצת להפעיל את הראש."
הוא ישר את ידיו ביני לבין נֶיְיתָ'ן ונכנס לבית, מפלס לעצמו דרך דרכינו.
"אז, הכול טופל כבר עם ההורים שלך-" הוא אמר לנֶיְיתָ'ן, אבל קטעתי אותו באמצע עם יד מורמת כאילו אני עומדת להחטיף לו:
"-ההורים שלכם, פיטר פן. שלכם. לא איכפת לי מה אתה אומר, אבל הם היו ההורים שלי במשך שנות חיי המחורבנות ולא מי שאתה טוען שהם, אז… קצת כבוד."
הוא עמד להתווכח אבל כשראה את הבעת פניי הוא פשוט המשיך ואמר: "אתם עוברים לדירה חדשה, קחו איתכם עכשיו מה שאתם צריכים, יותר מאוחר יגיעו אנשים שיעבירו את כל שאר החפצים שלכם, ואתם תתחילו ללמוד בבית ספר חדש אחרי החופש. אין טעם שתתחילו עכשיו באמצע תקופת המבחנים. נותר עוד חודש ללימודים, אבל אתם תעסקו בלימודים קצת… איך לומר, אחרים."
"כל עוד אין מתמטיקה אני בסדר עם זה." אמר נֶיְיתָ'ן ועלה לחדר לסדר את הדברים שלו. "וצרפתית," שמעתי אותו ממלמל בדרכו למעלה, "וספרדית, ופיזיקה…"
זה רק אני, או שהוא שוב מנסה להראות שהכל בסדר איתו?
באמת היה בו משהו קצת מוזר. אני לא יודעת מה בדיוק היה שונה בו, אולי העיניים הירוקות יותר? או הגוון הכהה שקיבל שיערו פתאום? אני כל כך הולכת לחנוק אותו אם הוא שם עדשות וצובע את השיער…
"אני הולכת להתארגן גם." מלמלתי בהיסח דעת לפן, ועליתי למעלה.
ידעתי שהוא מסתיר משהו! כשעליתי למעלה, פתחתי את דלת חדרו של נֶיְיתָ'ן, וראיתי את מה שלא קורה אף פעם בבוקר. השמיכה שלו הייתה מקופלת ישר לאורך המיטה כאילו הוא הפך לילד טוב של אימא.
"נֶיְיתָ'ן איפה הייתה אתמול בלילה?" שאלתי אותו, ושילבתי ידיים.
"אני? אני מנחש שבמיטה," הוא אמר ועשה פרצוף חושב, "אני לא בטוח. יכול להיות שיש לי מחלת ירח מוזרה שלא ידעתי עליה עד עכשיו." הוא אמר ופנה לסדר את חפציו בתוך תיק זרוק.
"המיטה שלך מסודרת." אמרתי, מתעלמת מהעוקצנות שלו.
"אהה, זה." הוא אמר והציץ במיטתו. "טוב, מה את יודעת? יכול להיות שלמחלת הירח המסוימת הזאת יש גם כמה יתרונות." הוא המשיך בקול עמום כשהתחיל להוציא בגדים נחוצים עד שכל הדברים יגיעו.
"באמת נֶיְיתָ'ן, אתה לא באמת חושב שאני קונה את זה, נכון? מה קורה לך? אתה אף פעם לא הסתרת ממני דברים כאלה."
אני חייבת לציין שהתחלתי לפקפק בשפיות דעתי. כל הזמן ראיתי דפוסים מוזרים בהתנהגותו של נֶיְיתָ'ן, אבל למה?
"דברים השתנו לֶיְיטוֹן." הוא אמר ברצינות אמיתית הפעם בלי שמץ של בדיחות או התלוצצות.
"לא משנה," מלמלתי, ונכנסתי לחדרי לארגן את חפציי. אבל בזווית עיני הצלחתי לראות לרגע את המבט שנֶיְיתָ'ן שלח בגבי. ידעתי שאני צודקת. הוא משקר.

"אני מוכנה." קראתי ונכנסתי לסלון. נֶיְיתָ'ן עמד ליד החלון בהתעלמות מוחלטת מפן, והביט בשמים האינסופיים.
"יופי, זזים?" שאל פן, ואני ונֶיְיתָ'ן הנהנו ביחד.
"אז איך מתחלקים עם המכוניות?" שאלתי כשראיתי את המכונית השחורה שחנתה ליד המכונית שלנו.
"אממ… אני ואת ניסע בשלי, ונֶיְיתָ'ן יהיה בשלכם מאחורינו אוקיי?" אמר פן, והביט בשנינו. החלפתי מבטים עם נֶיְיתָ'ן והוא רק משך בכתפיו ותפס את המפתחות שזרקתי לו.
"היית חייב לעשות את זה?" שאלתי בלחש את פן כשהתיישבתי ליד מושב הנהג.
"לעשות מה?" הוא שאל, והתניע את המכונית.
"לתקוע את נֶיְיתָ'ן במכונית לבד." אמרתי, ודחפתי את התיק שלי בין רגליי.
"אני יודע, אבל אני צריך לדבר איתך." הוא אמר ויצא במיומנות מהחנייה.
"זאת לא סיבה." מלמלתי, והבטתי אל החלון. "אני רוצה קצת שקט. אין לי כח לכל הסיפורים האלו, לא עכשיו."
פן לא אמר דבר והאיץ ליציאה מהעיר. זאת הולכת להיות נסיעה ארוכה לשדה התעופה.
הוא לא דיבר כל הנסיעה, אבל תפסתי אותו כמה פעמים מעיף לעברי מבטים חטופים כשחיוך על שפתיו. אני מודה שכמות הפעמים שהסתכלתי במראת הצד כדי לראות את נֶיְיתָ'ן הייתה טיפה מוגזמת, אבל לפי מה שראיתי הוא לא עשה שום דבר חריג. בטח שם מוזיקה בקולי קולות בלי להיות מודע בכלל שיש עולם שלם סביבו.

"תביאו את הדרכונים." אמר פן כשהחנה את האוטו, והושיט את ידו. הוצאתי מהתיק את המסמכים שלי ושל נֶיְיתָ'ן והנחתי אותם בידו.
"מה יהיה עם האוטו שלנו?" נֶיְיתָ'ן שאל, והכניס את המפתחות לתיקו.
"יעבירו אותו בהובלה." אמר פן, ונכנסנו לשדה התעופה. "חכו לי שם." הוא אמר והצביע על ספסל ברזל פשוט בסוף האולם ליד דלתות היציאה, ופנה לחכות בטור הנוסעים. לא הבנתי איך הוא הולך לעשות את זה כשאנחנו לא לידו, אבל הנחתי שהוא יודע מה הוא עושה.
התיישבנו על הספסל שפן אמר לנו, וחיכינו.
"אני מקווה שזה הולך להיות מהר." אמר נֶיְיתָ'ן, החליק קדימה על הספסל והשעין את ראשו על המשענת.
"אני חייבת לדבר עם אֶלי." אמרתי והוצאתי את הפלאפון.
"למה? את כבר מתגעגעת אליה?" שאל נֶיְיתָ'ן כאילו אני לגמרי לא שפויה.
"לא," אמרתי ולחצתי על המספר שלה, "בניגוד אליך נֶיְיתָ'ן יש לי חברות שאני צריכה להודיע להן למה אני הולכת סתם ככה פתאום באמצע החיים בלי שום התרעה מוקדמת."
"תיהני." מלמל נֶיְיתָ'ן, והתחיל לשמוע שירים. בחיי, הבחור הזה מכור לגמרי!
"היי, אֶלי?"
"מה קורה, לֶיְיטוֹן?" שמעתי את קולה המוכר של חברתי, והצטערתי שלא אראה אותה שוב. "למה לא באת היום?"
"תקשיבי, יש לי משהו הזוי לספר לך." אמרתי, "הגיע איזה מישהו לבית שלנו, הוא אמר שאנחנו צריכים לעבור דירה."
'אני שונאת לשקר.' חשבתי לעצמי כשעניתי לכל שאלותיה של חברתי הטובה ביותר. לא ידעתי ממש מה להגיד לה ברוב המקרים, אז סתם עניתי תשובות לא מחייבות כאלה שלא תתפוס אותי על המילה.
"אתה באמת לא הולך להתקשר לאף אחד?" שאלתי את נֶיְיתָ'ן, והוא רק הניד בראשו לשלילה.
"מי שצריך אותי יתקשר אליי." הוא אמר.
"אתה כזה מוזר." מלמלתי, והנדתי בראשי.
"תראו מי שמדבר." הוא אמר ונשכתי את שפתיי. הוא צדק.
"אוי, זה לא קורה לי! זה לא קורה לי." נֶיְיתָ'ן ישב דרוך כולו לידי והביט קדימה במבט קפוא.
"מה קרה?" שאלתי, ועקבתי אחרי מבטו. הוא הביט בפן שדיבר עכשיו עם הפקידה כאילו הוא רואה אותו בפעם הראשונה.
"האיש הזה." הוא אמר, וניחשתי שהוא מדבר על האיש הגבוה שעמד ודיבר עם הפקידה ליד המקום בו פן עמד.
"זה עם השיער הבהיר והחליפה האפורה?" שאלתי.
"כן." הוא אמר, ועקב אחרי האיש בעיניו.
"מאיפה אתה מכיר אותו?" הוא לא ענה לי. בטח הוא בטעות נתקע בו ברחוב פעם למרות שהיה ממש מולו או משהו עוד יותר מביך.
"תירגע," אמרתי, וחזרתי להישען בנחת. "זה לא כאילו שהוא יסתכל עליך עכשיו או משהו." למרבה הצער האיש בדיוק גמר לדבר עם הפקידה, והסתובב כשעיניו ממוקדות ישר על נֶיְיתָ'ן.
"כן, זה הוא." אמר נֶיְיתָ'ן ובלע את רוקו. האיש הביט בו עוד רגע, ואז פנה ללכת.
"מה קרה? אתה דרסת אותו או משהו?" שאלתי כשנֶיְיתָ'ן סירב לחזור לישיבה נורמאלית.
"לא, ראיתי אותו בחלום שלי בלילה של הליקוי ירח." הוא אמר ברעד, וצמרמורת עברה בגבי. כן, סיבה טובה לדאגה.
"יהיה בסדר. זה לא אומר שום דבר." אמרתי בניסיון שווא להרגיע את אחי.
"לא לֶיְיטוֹן." אמר נֶיְיתָ'ן והביט בי בעיניים מורחבות מאימה. "הוא בא אחריי."
"תפסיק לדמיין." נזפתי בו, אבל עור הברווז שקיבלתי לא ממש הסכים איתי.
"בוא נראה אותך אומרת את זה אם מישהו מהחלום שאת חלמת היה מופיע פתאום משום מקום." הוא אמר.
"מאיפה אתה יודע שחלמתי בלילה של הליקוי?" שאלתי אותו בחשד. לא סיפרתי לאף אחד על זה, איך הוא יכול לדעת שגם אני חלמתי חלום?
"אני יודע." הוא אמר בהיסח דעת, עוקב במבטו אחרי האיש הגבוה בין המון האנשים.
"היי, הכול מוכן, ואפשר לצאת לדרך." פן הופיע פתאום מולנו כמו תקוע משום מקום. רציני הוא לא יודע מתי להופיע.
"מה?" הוא שאל כשראה את פניי, ואת נֶיְיתָ'ן העוקב בדריכות, מתעלם מהכרזתו 'הכל כך משמחת' של פן. הוא הסתובב לראות על מה נֶיְיתָ'ן מסתכל, ואז החוויר ופלט: "אוווי, לא."