נבואת הצללים-פרק ה'

פרק ה'-הנבואה

"כאם הפנינה השחורה באתי אליך לאספך אל חיקי. כקצף במצולות באתי אליך לאספך אל קרביי. כ-חול אשר על פני המים המסתי עצמי אל תוך הים הסוער. וכאשר תיאספי אל חיקי וקרביי ותהיי חלק ממני ואהיה חלק ממך, לא יהיה דבר באש ובמים, בגן עדן ובגיהינום, בשמים ועל פני האדמה, אשר יוכל לנו. לנצח נביס את כול אויבינו וננפצם ביד קשה כאם הפנינה השחורה…"
אלו המילים שנחרתו בדרך קסם על המגן. קלסתר הפנים נעלם ובמקומו הופיעו המילים האלו, שהיו כנראה נבואה קסומה. זה אושש את התיאוריה של מיריה, שלפיה המגן מקולל בקסם אפל. יופי, ועכשיו כשהיא יודעת שהמגן קסום (או מקולל) למי היא יכולה לספר את זה? דודתה הכחישה במשך שנים, עוד זמן רב לפני שהוריה של מיריה נהרגו, את קיום הקסם בעולם. היא שכנעה את עצמה שהם נרצחו בפיגוע טרור יחד עם עוד הרבה אנשים מהעיירה. רוסה גם לא הייתה אפשרות לאוזן קשבת. היא, לעומת דודתה של מיריה, הייתה מודעת לקסם ורגישה אליו מאוד. אמה נעדרה מאז ה-'אסון הגדול' ורוסה הייתה בטוחה שהיעדרותה של אמה קשורה בקסם. אך גם לרוסה היה עניין מוכחש משלה: היא התכחשה לקיום ה-'נוקמים', עוזריו המסתוריים של קארונדל פאגיוס, בעוד מיריה הייתה בטוחה בקיומם ואף חשדה בכמה מאנשי העיירה שהם משתייכים לכת ה-'נוקמים'. הדוד ארתורו בכלל לא בא בחשבון- הוא יעשה מזה צחוק. האדם היחיד שיכלה לפנות אליו היה מאנר. וכך היא עשתה.
***********************************************************************************************
"סליחה, אדון מאנר?" היא פנתה אל המוכר שעמד בגבו אליה. הבריחה מהקרקוע בחדרה דרך המרזב הייתה הפעם מסובכת יותר היות שהחזיקה את המגן בידה. "מאנר כבר לא עובד פה. אני הדפאטצ'ר." אמר לה מוכר משופם. "ממתי בערך הוא לא עובד פה, אדון הדפאטצ'ר?" "מאיפה אני יודע? אולי מאתמול." "מאתמול? מאיזו שעה בערך?" "אני יודע? שש בערב, אולי… דיווחו שבשעה אחת בלילה ראו אותו מיילים רבים מחוץ לעיירה, לבוש בבגדי מסע, אוחז בתרמיל חבוט ונראה כאילו הוא ממהר למקום כלשהו. אנשים חושבים שאולי הוא ברח מהעיירה בגלל שהסתבך בעסק לא נעים של מכירת חפצים מקוללים. את יודעת, אומרים שהוא 'נוקם'. מי יודע מה הטיפוסים המפוקפקים האלה יכולים למכור…" אמר הדפאטצ'ר. זה היה מוזר! בערך בשעה חמש מאנר מכר לה את המגן! זה כבר צריך להיות יותר מצירוף מקרים! "הוא מכר לי את המגן הזה בערך בשעה חמש אתמול." היא הראתה להדפאטצ'ר את המגן. "פרות קדושות, ילדה!" הזדעק "יש לך פה חפץ מקולל! אני יכול לקבוע את זה רק מלראות אותו!" הוא האדים. "חזיז ורעם! איזה מן מנוול מוכר דבר כזה לילדים?! רגע…" הוא עצר "את לא האחיינית של אניטה אבנג'ר, הגברת ששונאת קסם?" היא החליטה להתעלם מהביטויים הגסים שבהם השתמש (במיוחד מ-" חזיז ורעם" ו-"מנוול") ואמרה: "כן, למה?" "הדודה שלך תתחרפן כשהיא תראה את זה אצלך! אם היא לא מספיק קוקו גם ככה…" הוא מלמל והצביע על רקתו. "בכול אופן, כדאי שתנסי למצוא אותו. את לא רוצה שיהיה לך חפץ מסוכן ביד שאת לא יודעת מה עושים איתו, נכון?" "כן, אתה צודק. אבל אני לא יכולה סתם ככה לעזוב את הבית. אלא אם כן אתה מסכים לחפות עליי." "בשום פנים ואופן לא! אני לא אעמוד מול הדודה המשוגעת שלך ואגיד לה שהאחיינית שלה נעלמה!" הוא קבע נחרצות. "אז אולי תבוא איתי?" היא ביקשה. "לעזאזל, ילדה! אני לא אעשה את זה! את לא יכולה לבקש ממני כזה דבר! אני יכול לאבד את המשרה בגלל דבר כזה!" "טוב, אז אם ככה, אני בבעיה." היא התחילה להיות מדוכדכת. "תשמעי, אולי אני אצליח לסדר משהו. עכשיו רוצי לדודה המשוגעת שלך, שלא תחטוף התקף מרוב דאגה." "טוב, תודה רבה, אדון הדפאטצ'ר." היא נופפה לו בעליזות והלכה לדרכה.
ה-'משהו' שסידר הדפאטצ'ר לא איחר לבוא. הוא היה יעיל מאוד בסידורים הדרושים, למעשה. דודתה, רוסה וכול מי שהכירה היו בטוחים שהיא יצאה לנופש בחווה בבעלות דודו של הדפאטצ'ר. כעבור יומיים היא כבר הייתה בדרכה למצוא את מאנר, רכובה על סוס כשבאמתחתה כול הציוד הדרוש.