נבואת הצללים-פרק ד'

פרק ד'- ממלכת הצללים של פרל בלאק
למרבה תדהמתו של קריאסטס, הוא נפל על אדמה כהה וקשה. עצים בעלי גזעים כהים, כמעט שחורים וצמרות נוקשות התנשאו מעליו. הצבעים הכהים יצרו רושם קודר. הוא קם והביט סביבו. הוא היה יכול להישבע שראה ניצוץ זדוני של עיניים אדומות המביטות בו מאחורי אחד העצים. יד שחורה קטנה לפתה את הגזע, והיצור התגנב חרישית לעברו, משמיע לחשושים משונים. היצור היה בגובה מטר לערך, שחור כולו. רגליים לא היו לו, והוא נע במין ריחוף מעוות . פיו לא היה יותר משריטה חסרת שפתיים, חיוכו חורש הזימה חשף לשון אפורה ומבעיתה ושיניים שחורות רקובות. היו לו שני חריצים משוננים בתור נחיריים, והאיבר היחיד אצלו שלא היה שחור או אפור היו עיניים עגולות, זוהרות באדום ולהן אישונים בגון הענבר. ידו הייתה אפורה, מקומטת ומצולקת. שיערות דלילות ודקיקות, אפורות כעשן, עיטרו את ראשו העגול של היצור. אמרות גלימתו השחורה התנופפו ברוח קרה שנשבה ביער השחור והרעידה את צמרות העצים הקודרים. היצור התקרב אל קריאסטס. "סליחה, מי אתה?" הוא אזר אומץ לפנות אל היצור. "אני, שומר הסף של ממלכת הצללים הנשלטת בידי הוד מעלתו פרל בלאק. מה רצונך, בן אנוש נתעב?" שאל היצור במבטא מוזר ושורקני. קריאסטס לא אהב כלל את הזלזול שבקולו של היצור, אבל הניח שבמקום נידח זה, שכנראה לא היה מארלנד, לא ידעו שהוא בנו של השליט ולא דאגו לייחס לו את הכבוד המגיע לו. "פניי… פניי לשלום…" מלמל, נהיה מפוחד יותר מרגע לרגע. "נקלעתי לכאן בטעות. התואיל בטובך להראות לי את הדרך בחזרה אל מארלנד?" "אל מארלנד, מה?" לחשש היצור "הוד מעלתו פרל בלאק הגיע משם לפני שנים רבות, הו כן, שנים רבות מספור! אתה נראה לי צעיר מכדי לזכור זאת. בן כמה אתה?" " שבע עשרה… שבע עשרה שנים." "צירוף מקרים מוזר!" היצור צחקק ברשעות "בנו של הוד מעלתו אשר נשאר בארץ שאת שמה ציינת קודם אמור להיות בן גילך! הוד מעלתו יתעניין בך מאוד! כעת, בוא איתי!" הוא הלך בעקבות היצור אל בין העצים החשוכים, ובמהרה נעלמו דמויותיהם ונבלעו בחושך האין סופי…
מתחת לסככה טבעית שהורכבה מצמרות עצים, ישב המלך על כיסא שנבנה מענפים לא מעובדים ורופד בעלים. סביבו היו עוד המון יצורים כמעט זהים ליצור שהביא אותו לכאן. עדיין שררה עלטה מוחלטת. "הוד מעלתך, פרל בלאק!" אמר היצור בכניעה מוחלטת והשתחווה לפני הכיסא. המלך החווה תנועה בידו והיצור קם. "הבאתי לפניך עוד נער אנושי. האם זהו בנך?" אמר ודחף את קריאסטס קדימה. הם לא מצפים ממנו להשתחוות, נכון? זה יהיה בלתי מקובל בעליל אם בן מלך ישתחווה בפני מלך אחר! אבל נראה שכאן אין דבר שאינו מקובל… "זה בני, ראמל? יצאת מדעתך? אמרתי לך, אלף פעם , אלף פעם, בני אדם שיש ביניהם קשרי דם אמורים להיות דומים אחד לשני! דומים, ראמל!" "הו, מלכי אני כל כך מצטער!" "הנח לי לבחון את הנער, ראמל. אולי תהיה בו תועלת!" רק עכשיו התפנה קריאסטס לבחון את המלך. הוא היה גבר צעיר, בסוף שנות השלושים לחייו, אבל היה בו משהו שהעיב על גילו הצעיר. השנים הרבות שחי בחושך השפיעו עליו. ניתן היה לראות שפעם הוא היה מרהיב ביופיו. עתה נותר מחינו הישן רק צל. לחייו ועיניו היו שקועות ולעורו גוון של שעווה. גונן של עיניו הדהויות היה מעין ירוק אטום. שפתיו היו נפולות, ריסיו, שניכר עליהם שהיו פעם ארוכים, היו עתה דלילים ודהויים. שיערו היה בצבע חול מלוכלך אף שניתן היה לזהות שפעם היה זהוב וסמיך כמו חול נקי בשמש. לסיכום, כול חזותו אמרה הוד והדר שנתיישן ונשכח זה מכבר. "חתיכת דביל מתרפס…" סינן המלך לעבר ראמל, "אידיוט! מטומטם! מזמן הייתי צריך לפטר אותך, מזמן!" "אהמ…" כחכח קריאסטס בגרונו, מזכיר לנוכחים שהוא העניין העיקרי שלשמו התכנסנו כאן. "אה… כן…" מלמל המלך, מתנער ממבול הקללות שהמטיר על המשרת. " הבה נראה. אתה בטוח לא בני, היות שמישהו…" הוא הביט בראמל "עשה כאן טעות. האם אתה ממארלנד?" "כן. אני… אני בנו של השליט. קריאסטס ארלט רונד השלישי." "הא, אני זוכר אותך! היית בסך הכול ילד בן שבע כשאני ברחתי ממארלנד…" אמר המלך. "אתה ברחת לפני עשר שנים? ראמל אמר לי שזה היה לפני 'שנים רבות מספור'…" השתאה קריאסטס. "ראמל שקרן! ראמל ייענש!" התפרץ המלך בזעם. "אהמ…" חזר קריאסטס. "אה, כן… איפה היינו?" קריאסטס לא היה יכול לחזות דבר מבעית כזה אפילו בסיוטיו. היה עליו למצוא דרך לצאת ממלכת הצללים של פרל בלאק…