גורלו של אוקווד – פרולוג

אוקווד היה יער האלונים הגדול המשתרע מפסגת ההר מטה. בדרכו הוא מטפס על גבעות והרים עד שלאט – לאט, הוא מתמזג והופך לשדות גרינפילד. ודאי תשאלו מדוע נאמר שהוא מתחיל דווקא מפסגת ההר. התשובה היא: מסורת. מסורת מקודשת ועתיקת יומין, עתיקת יומין כיער עצמו, וזה לא בא בנקל.בחודשי הסתיו היו תושבי היער מתאספים על ההר לשמוע את שאון הרוח הנושבת בענפי העצים, את העלים נושרים, ואת החשוב מכל: ההרמוניה הצלולה והמעודנת של מי הפלגים הזורמים לאורך היער. בחודשי החורף היער היה כומש לאיטו, ואיתו תושביו. או אז היו האיילים האצילים משחררים את פיות היער ופיות המים אשר הביאו לאוקווד את האביב. והאביב היה צבעוני וססגוני, מלא ריחות וטעמים, וציפורים שרות ופרפרים מעופפים ושפע וכל טוב.ואז בא הקיץ, מין משב מרענן, כמנסה לומר שאם היער טרם התאושש מן החורף, בא זמנו לעשות כן.ואז חזר הסתיו. ולאחריו החורף, ולאחריו הקיץ, ושוב הסתיו, וחוזר חלילה. ואף אחד לא השתעמם מכך. הדבר היה בלתי מסוגל להיעלות על הדעת.אלפים הדורי-מראה, ופיקסים-מעופפים ונימפות-מימיות, היו מהלכים עשרות אלפי שנים על פני האדמה, ולא העלו על דעתם להשתעמם, שכן היתה זו בגידה במסורת. ושכן נשכח יער אוקווד וכל סיפוריו. מלבד סיפור אחד. עוד סיפור אחד שצריך להיחרט בתודעתם של בני האדם.

וכעת הוא יסופר.