חייה של רוצחת שכירה-חלק ו'

יצאתי מהדירה,בדרכי לתערוכה. התקשרתי למייקל לעדכן אותו לגבי המתרחש.
מענה קולי.

"מייקל זאת אנני,ניק הוא שוטר,הוא נשלח על ידי הבן של תומס הייז,תמצא אותו אני בדרך לתערוכה."

לא הייתה לי תוכנית, כל מה שהיה לי בראש זה שניק ותומס צריכים למות. אם ניק יתפוס אותי,הוא יתפוס את כל הארגון,ולא יכולתי להרשות לעצמי לתת לענן שכזה לרחף לי מעל הראש במשך כל חיי.

עם העקבים ושמלת ערב,הגעתי לתערוכה. האוכלוסיה הלכה וקטנה,מה שהפך את תהליך החיפוש לקל יותר. חיפשתי את מייקל ותומס בעייני. סרקתי את כל האזור,אך ללא הצלחה. בעוד אני סורקת שנית את המקום ליתר ביטחון צילצול נבקע מהפאלפון שלי. המספר אינו מזוהה.

"הלו?" עניתי.

"שלום לך אנני." קפאתי במקומי. זה היה קולו של ניק.
"אני לא יודע אם את ידעת את זה,אבל לשוטרים יש המצאות גאוניות. אחת מהן נקראת אפוד.
אני מצטער שזה צריך להיות ככה,אבל את לא משאירה לי שום ברירה."

"מייקל איתך.." אמרתי.

"ניחשת נכון. ואם את רוצה שהוא ישוחרר,תסגירי את עצמך."
צליל הניתוק החריש את אוזני.

לא ידעתי מה לעשות.. לא היתכוונתי להסגיר את עצמי. הייתי חייבת למצוא מוצא אחר.

התחלתי לחפש את תומס הייז,רק דרכו הייתי יכולה לשחרר את מייקל.
חזרתי לדירה והתחלתי לחטט בין חפציו של ניק. הוא אולי שוטר,אבל מהכרותי איתו הוא לא הכי זהיר.
מצאתי בין תקיות במזוודה של ניק את כל המידע על תומס הייז הראשון,השני,וכל המשימות שלי.
מצאתי,מספר טלפון של תומס. -בינגו-
בדרכי החוצה,סחבתי אחריי את המזוודה של ניק ושרפתי אותה בפח של הבניין.

היתקשרתי אל תומס,והוא ענה לי בקול שחצני. -בדיוק כמו אבא שלו- חשבתי לעצמי.

"שלום תומס." אמרתי.

"מי זאת?"

"אני אותה אחת שרצחה את אבא שלך,נשמע מוכר?"

"מה את רוצה ממני?" שמעתי את פעימות ליבו דופקות במהירות.

"אם אתה רוצה להמשיך לחיות,תיצור קשר עם ניק,ותביא אותו לחנייה התחתית של משרדי עורכי הדין,ואם אתה תספר לו על השיחה הזאת,אני אדע אז כדי לך לא להתחכם איתי."

ניתקתי את השיחה בידיעה,שאין לי דרך לדעת אם הוא יסםר לניק או לא. אבל בחיים כמו בפוקר,צריך לשקר בישביל לנצח.

הגעתי לחנייה,חמושה שני אקדחים. חיכיתי מאוחרי אחת המכוניות שחנו שם.
התחלתי לשמוע צעדים,שמתקדמים לעבר החנייה במהירות.

"היא אמרה מה היא רוצה?" שמעתי את ניק שואל.

"לא." ענה לו תומס.

"הגעתם." אמרתי. "איפה מייקל?" ניק משך בזרועו של מייקל,ומשך אותו מפינת החנייה.

"אנחנו כאן. -אמר ניק- מה את רוצה?"

"אני חושבת שאתה יודע מה אני רוצה. תשחרר את מייקל,ואף אחד לא יפגע."

"זה לא עובד אצלי ככה."

"אז זה דבר טוב שאנחנו לא משחקים על פי החוקים שלך."

"אם את רוצה שמייקל ישתחרר,את יודעת מה את צריכה לעשות."

הוצאתי מהכיס שלי תמונה של ילדה קטנה.

"היא נראת לך מוכרת תומס?"

"כן… זאת הבת שלי…" אמר תומס בחרדה.

"אם אני לוחצת על הכפתור הזה,-הוצאתי מכיסי גם שלט רחוק של פצצה- הבית שלך נמחק מהמפה."

"היא משקרת." אמר ניק.

"אתה באמת רוצה לבחון אותי?" שאלתי.

"אני אעשה מה שאת רוצה,רק אל תלחצי על הכפתור! אני מתחננן." אמר תומס,כשדמעות חונקות את גרונו.

"בוא לפה." אמרתי תומס.
הוא התקרב אליי. שלפתי אקדח,וכיוונתי אותו לראשו של תומס.

"תשחרר את מייקל,או שהוא ימות."

"אם את יורה בו,-ניק גם כן הוציא אחקדח וכיוון אותו אל מייקל- תגידי שלום למייקל."

דרכתי את האקדח,ניק דרך את שלו. היינו כמו שני קואבויים במערב הפרוע. עומדים אחד מול השני, עם מבט דרוך ועקשן. מטרה אחת והיא להיות השולף המהיר ביותר.

"תיראי אנני,אני לא מפסיד כאן אנשים. את כן. אני מצטער,באמת. אבל זה היה יכול ללכת אחרת אם היית עושה מה שאני אומר לך." אמר ניק וירה בראשו של מייקל.

"לא!" צעקתי,ובתור מחאה גם אני יריתי בראשו של תומס.
"אתה הולך להצטער על זה.." אמרתי בכעס בלתי נשלט,כשדמעות זולגות בלי מעצורים מעייני.

דרכתי שוב את האקדח,והפעם הוא היה מכוון אל ניק.

"אין לך אומץ." הוא אמר.

"אתה יודע למה אני כל כך טובה בעבודה שלי?" אמרתי.

"האמת שלא. למה?" שאל ניק במבט מתנשא וטון שהתאים לכך.

"כי אין לי בעיה לחסל כל אחד,אבל יש עוד סיבה. הסיבה העיקרית." אמרתי.

"והיא?" שאל ניק בחיוך מזוכך.

"אני אלופה,בקליעה למטרה." אמרתי ויריתי לניק במצח. הוא צנח לרצפה כמו אבן כבדה.

רצתי לגופתו של מייקל,ובכיתי בכי מר,ומקוטע. אבל הייתי חייבת להתעשת על עצמי,ולטשטש עקבות.
זה מה שמייקל היה אומר לי לעשות.

אספתי את הגופות לאחת המכוניות,ונסעתי לחלקת מדבר שוממת. קברתי את ניק ותומס ביחד,אבל מייקל זה כבר סיפור אחר.

הייתי צריכה למצוא סיפור כיסוי למוות של מייקל. הדרך היחידה הייתה התאבדות.

בהלוויה של מייקל,היו כל הסוכנים,משפחה, חברים. מריה הייתה שבורה,והרוסה.
הארגון התפרק. אף אחד לא רצה לקחת את מקומו של מייקל,ולשבת בכיסא המשרדי שלו שהוא כל כך אהב. לא רק מתוך כבוד,אלא גם מתוך ידיעה שאין אחד שיוכל למלא נעליים גדולות כמו שלו.

אני עזבתי לישראל, חזרה לארץ מולדתי. ולאחר 6 שנים,

נידונתי למאסר עולם.

THE END