כשהוא עזב.

כשהוא הלך, ישבתי על הרצפה, הרגליים שלי היו משולבות כמו ישיבה מזרחית כשהייתי עושה אז בימים היפים יותר שלי, בגן, ונשכתי סמרטוט ישן, כדי שלא אצרח.
הוא עבר לידי כל רגע, בכלל לא מתייחס, מתעלם, שורק לעצמו איזה שיר ישראלי חדש, ממצעד הפיזמונים, כמו כל השירים שלו, שהוא אהב ואילו אני שנאתי.
לא בכיתי.

הבטחתי לעצמי שלא אבכה, אז סתמתי והייתי ילדה טובה.
אבל באיזשהו שלב, כשהוא פירק את כל התמונות מהמסגרות שלהן, כ-ל ה-ת-מ-ו-נ-ו-ת, חוץ מהתמונות שלי ושלו ביחד ולבד, יללות פרצו מהגרון שלי.

באמת שלא התכוונתי.
לא התחשק לי להיות דרמה קווין או משהו.
אבל זה שבר אותי כל-כך: הוא לוקח את הכול ורק אותי הוא משאיר פה, בצד, לבד?
למה?
הוא הביט בי ונאנח.
" אח, איה, איה, מספיק כבר. את צריכה להתבגר."
ההערה שלו רק עיצבנה אותי עוד יותר, וכבר הייתי מעוצבנת נורא, הייתי רתוחה, אז סובבתי את הגב שלי אליו וצרחתי.
כאילו שזה הזיז לו.
כאילו שעוד משהו בקשר אלי, בכלל הזיז לו, גם אם היו באים ואומרים עכשיו שיש לי סרטן סופני ושאנ י גומרת, הוא לא היה נשאר.
אני מכירה אותו.
מילה שלו זו מילה.
אז שכבתי על הרצפה, כבר לא יושבת יותר ישיבה מזרחית כמו בגן, אלא מקופלת כולי, וצרחתי.

הוא המשיך לאסוף את הדברים שלו. הרשע. האכזר. המניאק.
הוא עדיין שרק. עכשיו זה היה שיר של שרית חדד, ורציתי שיסתום כבר, אני לא סובלת את המוסיקה שלה.
והוא ידע את זה, כמו שהוא ידע כל דבר אחר עליי, אבל עדיין הוא המשיך לעשות לי דווקא.
כמו שהוא ידע למה יש לי תפר בברך, כי נפלתי בגן, כשרצתי להראות לגננת את הצב שמצאתי.
כמו שהוא ידע למה השיער שלי לא גודל יותר בקצה אחד, כי שרפתי אותו בטעות בגלל הנר שהתכופפתי לנשוף עליו קרוב מדי ביום ההולדת השישי שלי.
כמו שהוא ידע מי החברה הכי טובה שלי ומי לא, כמה אני פוחדת מאבא שלי ולמה,
כמו שהוא ידע שאני סתם נחמדה לאימא שלו אבל מרגישה שהיא שונ את אותי נורא,
כמו שהוא ידע על ההפלה הראשונה שעשיתי, מגבר נשוי מכיתה י"ב,
וזו שעכשיו.
והוא שיקר אותי.
כי הוא הבטיח שהוא תמיד ישאר איתי, תמיד יעזור, תמיד יאהב אותי.

והוא לא.
הוא הפסיק עכשיו.

המשכתי לשכב על הרצפה.
שמעתי את הצעדים שלו, את הנעליים הכבדות שלו, מתקרבות אליי.
הנעליים האלה.
כמה פעמים חטפתי מהן, ככה סתם עם או בלי סיבה.
אם כבר אני הייתי צריכה לעזוב עכשיו, ולא הוא.
אבל מה זה משנה? במילא כבר מאוחר מדי.
הנה, הוא הולך ואני פה, על הרצפה.
כמו כלבה.
כמו שהוא תמיד עשה אותי.
גם במיטה.
תמיד על ארבע, איה האו האו נובחת, בכל מקום.
איה הכלבה.

המחשבה הזו הצחיקה אותי, אז התגלגלתי וצחקתי.
הוא עמד מעלי.
גבוה וסמכותי.
חושב שהוא מפחיד אותי, אידיוט.
הוא הולך עכשיו, אין לי יותר מה לפחד ממנו , לנצח.
" כן רצית משהו?"
אני מתפקעת מצחוק.
" איפה העניבות שלי?"
" המה?"
אני מתגלגלת.
" העניבות שלי".
הוא מאבד סבלנות.
לי לא איכפת.
לי לא איכפת יותר כלום, כשהוא עוזב אותי עכשיו.
" למה אתה רוצה לחנוק אותי בהן? לא מספיק כבר החטפת לי?"
אנ י לא יודעת אם הצחוק הזה הוא היסטריה, אבל בכל אופן אני לא מצליחה לעצור אותו.
האמת, שאני בכלל לא מנסה.
" איה, אני לא צוחק איתך. תגידי לי איפה העניבות שלי, תכף ומיד."
הוא כל כך מצחיק אותי, עם העמידה המצועצעת הזו שלו, כולו צעצוע אחד גדול, מזויף ומכוער,
חושב שהוא יפה, חושב שהוא מלך, אבל מלך לא מרביץ לאישה שלו בשופ פנים ואופן, לא מתעלל בה.

אני מתיישבת ואומרת לו את זה.
הוא לא אוהב את זה.
הוא אומר: "אף פעם לא התעללתי בך."
אני אומרת: "שקרן."
הוא אומר, מרים את הקול: "איה, אני אף פעם לא התעללתי בך!"
אני שרה לי בשקט, כמעט בלחישה: "שקרן, שקרן, שקרן.שקרן מנוול."

הוא מאדים.
הוא רוכן עכשיו ותופס בצווארון החולצה שלי.
לא איכפת לי שהוא מקמט והורס לי אותה.
אני במילא שונאת אותה.
היא מכוערת.
ממש כמוני." איה תפסיקי את זה תכף ומיד" הוא אומר.
" ותגידי לי כבר איפה העניבות המזוינות שלי."
" אתה לא מנהל בבית הספר" אני מרימה את האצבע ושולחת לעברו אותה.
" אתה רק איש קטן. זה בגלל הרגליים השמנות שלי?"
"מה?"
הוא לא מבין מה אני רוצה,ואני רואה שהוא הולך לאבד את העשתונות שלו בעוד רגע או שניים,
שהוא רוצה לפרק אותי, את הצורה שלי, כאן ועכשיו.
" זה בגלל הרגליים השמנות שלי? בגלל זה אתה עוזב אותי עכשיו? או בגלל שאני לא אוהבת ללכת יום שישי להורים שלך? כי כבר הסברתי לך ביום שישי אני אוהבת להירדם מאוחר בלילה מול הטלוויזיה,
יש שידור חוזר של סיינפלד וחברים ואתה יודע שאני אוהבת את זה ו…"
" איה מה את רוצה?!"
הוא צורח עכשיו, כל העור הלבן שלו אדום לגמרי, והוא נראה כבר משוגע לגמרי ולא רק חצי, כמו תמיד.

" אני רוצה אותך. אבל אתה כבר לא רוצה אותי." אני מעבריה את הציפורן שלי על הלחי שלי.
" אתה כבר לא אוהב להרביץ לי יותר. אתה מעדיף להרביץ לדלת ולא לי."
" איה, אני אף פעם לא הרבצתי לך!!!"
הוא צורח כל-כך חזק, כשכל עור התוף שלי נקרע מבפנים, או לפחות ככה זה מרגיש לי.
" לא? אז מה עשית? חינכת אותי? כמו שאבא שלך חינך את אימא שלך והוא מחנך עד היום ואתה נשבעת שלא תעשה את זה?"
" איה, את מתחילה לעצבן אותי…"
" אז בוא תרביץ לי, תכה אותי, עוד פעם אחת לפני שאתה הולך.
קדימה. הפעם אני מרשה לך.
פעם אחרונה, שתהיה לך למזכרת."

אני מחייכת כמו אידיוטית ובכלל לא מרגישה, לא מבינה איך הזבנג הראשון נוחת עלי.

אבל הוא נוחת במין זבנג שכזה, טרחח ארוך וכל הלחי שלי מצטלצלת.
אחר כך גם הראש. העורף. העין. השמאלית. הימנית. השפה.

הוא מאבד שליטה מהר.
עידן.
הוא שוכח איפה הוא בכלל.
כמו תמיד.
אין חדש תחת השמש.
ואני לא מחזירה לו.
גם כמו תמיד.

הוא בועט בי, ונושך, וחונק, מפתל את הידיים שלי, את הזרועות,
עוד רגע ושובר אותן.
אותי.
לשניים.
לחתיכות.
לגורמים, ששום דבק שבעולם לא ידביק שוב, כמו שאין שום דבק עכשיו ולא יהיה לעולם, גם אם יטרחו וימציאו, דבק שידביק הכול, גם ללבות שבורים במיוחד.

הוא עומד על ארבע, כמו שבדרך כלל הוא בכלל מעמיד אותי, מעלי .
אני שוכבת על הרצפה.
הוא מעיף לי סטירה. חזקה. ועוד אחת. ואחת שלישית. ורביעית.
וחמישית. ושישית.
הוא לא נרגע עד שהוא לא שומע את הצליל של השן ניתקת ממקומה.
אני שותקת. מחזיקה את הכאב בפנים.
מחר אלך להתקין כתר ושוב אשקר לרופאה, שהכלב שלי העיף אותי על השמשה.
לא נורא.
כאילו שהיא לא מבינה.
כאילו שכולם לא מבינים, כן גם ההורים שלו, של עידן, איזה מפלצת יש להם, איזה חיה מטורפת כמו האבא האלים שלו הם גידלו, ומה הוא עושה לי בבית.
אבל כולם שותקים .
אף אחד לא עושה כלום וגם אני.
ככה אני רגילה כבר חמש שנים
אני עדיין מחכה ליום שהוא יחליט שאני מספיק טובה בשבילו, שחטפתי כבכר מספיק מכות,
כדי שהוא יתחתן איתי.
יענוד לי טבעת ויקדש אותי.

הוא עדיין לא נרגע.
עכשיו הוא עטמד ומטפל בכליות שלי.
בועט בהן שוב ושוב.
אחר כך בגב שלי.
ורק אחרי שאני כבר מדממת מכל מקום אפשרי, ששיער נתלש לי ושהוא עומד ומשתין עלי,
אז הוא נרגע.
הוא הולך לשירותים וחוזר, בלי חולצה.
אחרי שהוא אונס אותי, מאחור, כמו שהוא אוהב לעשות תמיד, הוא קם ומפרק את הבגדים, החפצים שלו בחזרה.

אני מסתובבת על הרצפה מאושרת, הזרע שלו נוטף ממני.
לפחות השארתי אותו פה עוד קצת, עוד תקופה,
עד לפעם הבאה.