המטה – פרק 7

הדבר הבא שאלן זכר היה כשהתעורר וראה את ארוין רוכן מעל רגליו, מניח את ידו על הפצע שנגרם מהחבטה ארוין וממלמל מילים רבות בשפה לא מובנת. הוא הרגיש את האזור הפצוע נרפא לאט לאט ואת הפצע מחלים, אבל עדיין לא האמין שארוין מרפא אותו סתם ככה. הוא ניסה להזיז את רגלו כדי למנוע מארוין לסיים את מה שהוא הניח שהוא קסם מרפא, אבל הרגיש כאילו רגליו כבולות באזיקים לאדמה ואינן יכולות לזוז. הוא ניסה להזיז גם את ידיו וראשו ולא הצליח. ארוין שם לב פתאום שאלן התעורר. "בוקר טוב לחולה שלנו! אתה יודע, כבר התחלתי לחשוש שהפצע הזדהם כשלא התעוררת במשך יומיים."
"יומיים?!" נאנק אלן, הוא אפילו לא ממש זכר את הסיבה שבגללה איבד את ההכרה. "איפה אנחנו?" דרש לדעת, "למה אני לא יכול לזוז?"
ארוין התישב על אבן לידו ונאנח. "לגבי השאלה הראשונה – אנחנו ביער טיאמאן, במרחק 10 פרסות מזרח מאושיון. על השאלה השניה אני חושב שאתה יכול להשיב לבדך."
אלן הסתכל על ארוין וניסה להחליט אם הוא רציני. הוא החליט להמשיך בדרך של ארוין. במשך הכמה דקות שהיו ביחד הוא כבר הבין שארוין אוהב… להתחכם ולחשוב. "אם אני יכול לענות על השאלה הזאת בכל מקרה, למה שלא פשוט תגיד לי את התשובה?"
ארוין חייך ונראה מרוצה מהתשובה. "מה היית עושה עכשיו אם היית משוחרר?"
"הייתי קם ובורח." המילים יצאו מהפה של אלן עוד לפני שהספיק לעצור אותן.
"יפה." אלן שם לב שארוין נראה אפילו מרוצה יותר. "אני חושב שהרגע קיבלת תשובה."
"לאן אנחנו הולכים?" שאל אלן. הוא התחרט מיד כששמע את התשובה של ארוין:
"אתה יודע לאן."
"לא אני לא." ענה אלן והתרגז עוד יותר כאשר לשמע דבריו התרחב חיוכו של ארוין ונראה היה שהוא רוצה לצחוק.
"באמת?" שאל ארוין בפליאה, "או שאתה פשוט לא רוצה לדעת?"
אז הוא כן לוקח אותי לטירת הקסם, הבין אלן, אחרת הוא היה מגלה. הוא יודע שכולם כבר יודעים מה הם עושים שם לכל הנערים והנערות שהם אוספים.
"שחרר אותי." אמר אלן לאחר שתיקה קצרה. "אני לא אברח לך."
"בטח שתברח לי." ענה לו ארוין בפשטות. אלן חשב אפילו שראה טיפת שעשוע בפניו. אני לא הולך להתחנן עכשיו, אם זה מה שהוא חושב, הוא אמר לעצמו. אני פשוט אשאר שוכב כאן. הוא לא יכול להשאיר אותי כאן לשך יום שלם. ובטח שלא כשנמשיך במסע.
המשך היום היה משעמם למדי, לשניהם כאחד. למרות שאף אחד לא דיבר על זה – או דיבר בכלל – בין ארווין לאלן החלה מלחמה בשתיקה. אלן ניסה להוכיח שבכלל לא מפריע לו שהוא לא יכול לזוז. ארווין, מצידו, ניסה להוכיח – או לפחות כך הניח אלן – שהוא בכלל לא שם לב למבטים שתקע בו אלן. הדבר הפך למעצבן למדי כשארווין נאלץ לבשל, לקרוא ולנוח כשהמבט המטריד של אלן רודף אחריו. זה היה רק עניין של זמן עד שאחד מהם יתפרץ בכעס.