למה שיחררו אותי מהצבא
שאלה אופיינית שגולש נתקל בה היא "מה אתה מעדיף, לגלוש על הגל הכי מושלם או להיות עם שלוש נערות חלומותיך, הכי פצצות בעולם, למשך עשרים וארבע שעות?" זוהי בהחלט שאלה קשה… יותר קשה מכל מבחן פסיכומטרי וכל שאר השאלות הקשות והעמוקות ביותר כמו למה באנו לעולם, מה אנחנו בעצם עושים פה, ומה הייעוד שלנו. התשובה שתשמעו מגולש אמיתי שבאמת אוהב גלישה תהיה, "וואי אחי, שאלה קשה"
אני כבר יודע מה הייתי עונה אם היו שואלים אותי את השאלה הטיפשית הזאת עכשיו. ללא ספק הייתי בוחר בגלים מושלמים. אחת הסיבות לכך היא שאחרי כמה שעות של גלישה בתנאים כל-כך טובים אני מרגיש מסופק ומאושר. אחרי סקס עם בחורה, כמה שלא תהייה פצצה, נניח אפילו שיצא לך להשוויץ במשך כמה חודשים, אבל בסוף חלאס, זה נגמר. הצינורות לעומת זאת ימשיכו להביא אושר בכך שיחזרו בחלומות ובמחשבות ויביאו סיפוק אולטימטיבי מהזיכרון, כאילו רק לפני כמה דקות יצאתי מהים הכחול עם השיער רטוב.
הזכרונות של לילה מלא תשוקה יחזרו בחלומות ויביאו הרבה מקרים לא נעימים של כביסות פרטיות של תחתונים בכיור שאתה שם בייבוש במקום שאף אחד לא יראה. צינור מושלם, לא מתלכלך, לא נעלב כשאתה רוצה לישון לבד, לא כביסה ולא תלייה, מושלם!
***
כשחזרתי ממקסיקו היו לי לא מעט דאגות על הראש. חשבתי שהגיע הזמן למצוא את הייעוד שלי בחיים. צריך להתחיל לעשות משהו נוסף חוץ מלגלוש ולהצחיק אנשים. אמא שלי כמעט הכריחה אותי להירשם לקורס מורי יוגה כשהתירוץ שלה- "שיהיה לך מקצוע אחד מסודר". הסתבר לנו שעומד להיפתח קורס אינטנסיבי של חודש שלם מטעם אירגון שיבננדה, שמעולם לא שמעתי עליו קודם לכן. מבלי לחשוב פעמיים, נרשמתי לקורס. ידעתי שבסופו מקבלים תעודת מורה וזה מה שהיה חשוב מבחינתי, בין אם זו שיטת יוגה שמתאימה לי או לא.
מועד הקורס היה חודשיים וחצי קדימה, אבל נשאר עוד מכשול אחד בדרך: צבא הגנה לישראל. לא ידעתי אם יגייסו אותי או לא. החלטתי ללכת עם המערכת, והתייצבתי לצו ראשון.
אחרי שהקצינה בדקה לי את הביצים (לא, היא לא הייתה כוסית. לא, לא עמד לי. כן, היה קצת נעים) היא התיישבה והתרכזה בדף השאלות שהיה מולה. היא המליצה לי לקבוע תור לאורולוג כדי לבדוק אם הביצים שלי תקינות, ואז התחילה לשאול אותי שאלות אישיות לגביי ולגבי המשפחה שלי.
-"האם היו לך מחלות כלשהן בעברך?"
-"היתה לי אסטמה כשהייתי ילד".
-"האם יש למשפחה שלך מחלות קשות בעברה?"
-"אח של אבא שלי מת מסרטן", עניתי לה בפרצוף עצוב.
-"האם יש במשפחה שלך עבר של מחלות נפש כלשהן?"
-"לאחי הגדול היה התקף של מניה דיפרסיה, והוא לא עשה צבא".
-"כמה שנות לימוד עברת בבית ספר?"
-"למדתי עד תחילת כיתה ט', אבל התעודה הנורמאלית האחרונה שקיבלתי הייתה בכיתה ז'."
היא המשיכה לשאול אותי עוד כל מיני שאלות. לאט לאט הריבוע שהיה בפינה העליונה של דף הפרטים האישיים שלי התמלא. כשראיתי שהיא כותבת מחוץ לריבוע עוד כל מיני הערות ידעתי שהולך להיות מעניין.
הייתי חייב להצחיק את עצמי בדרך כלשהי, אז שאלתי את הקצינה מה זה קב"ן, ולמה אני צריך לראות אותו, או אותה. (למחוק)
שמעתי כבר מהרבה חברים סיפורים על איך הם הפכו לקב"ן את השולחן, ובאו אליו עם ציפור בטענה שהם החברים הכי טובים, אחד אפילו סיפר שנכנס אל הפגישה דרך החלון. מגיל חמש-עשרה אני מכין סיפורים לקצין בריאות הנפש שישחרר אותי כדי שאוכל לגלוש.
היו איתי בחדר עוד שלושה אנשים ששמעו את השיחה ההזויה שהייתה לי עם הקצינה. "מאיפה המצאת את הסיפור הזה שעזבת את בית הספר בכיתה ט' וטסת לגלוש לבד בסרי-לנקה?" שאל אותי בחור אחד במסדרון כשיצאנו מהחדר.
"וואלה לא המצאתי, סיפור אמיתי אחי".
"פשש די, איזה יופי, בהצלחה עם הקב"ן, תמשיך ככה"
ישבתי מחוץ לחדר של הקב"נים עם עוד ארבעה ילדים שנראו אבודים לגמרי, כאילו היו על תרופות קשות נגד דיכאון. מהדלת שנפתחה עמדה אישה יפה שקראה בשמי. התיישבתי על הכיסא והסתכלנו ארוכות אחד לשני בעיניים, בלי להוציא מילה.
"כן, אז מה אתה עושה פה בדיוק?", היא שאלה,
"לא יודע. הקצינה שבדקה לי את הביצים אמרה לי שאולי את תורידי לי פרופיל".
"למה שאני אוריד לך פרופיל? אתה נראה לי ילד רגיל לחלוטין", היא אמרה בעוקצנות מעצבנת.
"כן, אני ילד רגיל. יש לי חברים, אני לא מדוכא, אבל אני בדרך כלל לא מתאים למסגרות."
"כתוב לי פה שעזבת את בית הספר בכיתה ט', וטסת לבד לגלוש בחו"ל. אתה רוצה לספר לי על זה קצת? מה גרם לך לעזוב את המסגרת?"
"הכול התחיל בחופש הגדול בין כיתה ד' ל-ה'. נעמדתי על הגל הראשון שתפסתי, והתאהבתי בספורט הזה. מאותו היום, סדר העדיפויות שלי השתנה לגמרי. האמת, שגם לפני שגלשתי לא אהבתי ללמוד ובכלל, לא אהבתי להיות בבית ספר. אני לא אוהב להיות מוגבל, או להרגיש סגור בקופסא, אם זה בלימודים, מעגל חברים, מוזיקה שאני מנגן, כל דבר שאני עושה. אני אוהב תמיד שכל האופציות יהיו פתוחות. ככל שמערכת החינוך וההורים שלי ניסו שאשאר בבית ספר, ככה יותר בער בתוכי לעזוב, לטוס ולהגשים את החלום שלי".
"אז מה החלום שלך? רק לגלוש בחו"ל כל החיים?"
"זה מעבר לגלישה עצמה, זו דרך חיים של גולש, החלום שלי הוא לגור במקום עם גלים ולאכול פירות וירקות שאגדל עם אישה וילדים שאני אוהב".
"ואיך באמת ההורים שלך הסכימו לזה? אני רואה שטסת לסרי-לנקה. לטוס לסרי-לנקה לבד? לגמרי לבד?"
"שמעי, אבא שלי הוא כתב חדשות. הוא בעצמו התחיל לעבוד בעבודה הזאת כדי שיוכל לטייל בעולם. אמא שלי כולה שאנטית יוגית שזורמת עם החיים. טסנו יחד לטיול גלישה בקוסטה-ריקה כשהייתי בן ארבע-עשרה. אחרי חודש וחצי, הם חזרו לארץ. וביקשתי להישאר שם לבד לעוד שבועיים. הם לא חשבו פעמיים והסכימו, הם ראו איך הסתדרתי שם עם האנשים והסביבה, והכי חשוב, עם הגלים בים. הם סמכו עליי ב90 אחוז. אחר-כך, לפני שטסתי לסרי-לנקה, עשיתי עם הוריי הסכם בכתב בו התחייבתי לכל שביקשו ממני ועזבתי כשכולנו בראש שקט."
"אוקיי, ואם, בוא נניח, אתה במקום סגור לחודש שלם, ולא יכול לגלוש, מה קורה אז?" היא שאלה בסרקסטיות מרגיזה.
"אם שמים אותי במקום בלי גלים, ואני יודע שיש גלים טובים לגלישה, ולא נותנים לי ללכת לגלוש?!" שאלתי אותה כדי להיות בטוח מה היא באמת שואלת לפני שאני עונה.
"בטח שלא נותנים לך לגלוש. אתה צריך לעשות את מה שכולם עושים, להתאמן, ללמוד, להקשיב, לקום מוקדם בבוקר."
נלחצתי ועניתי- "במצב כזה, יש מצב טוב שאני משתגע, אם לא ישחררו אותי לים אני אולי אפילו אקח את הנשק ואתחיל לירות באנשים".
לא יודע אם הייתי צריך להגיד לה את זה, אבל זה היה האינסטינקט הראשוני שלי. להפתעתי היא לא התרגשה מהתשובה, להיפך, אפילו קצת צחקה.
"מוזר שאתה אומר את זה. אני רואה בתיק שלך שבעבר אמרת משפט דומה לפסיכולוג אחר"
"כן, יכול להיות. לא מסתדר במסגרות. מה לעשות".
אחר-כך דיברנו עוד על הקוף שלי, ראג'ה ולא הסתרתי ממנה את העובדה שקניתי אותו בסמים קלים שגייסתי מחברי המלון שחיו איתי. בסופו של דבר היא ביקשה ממני לצאת החוצה בזמן שהיא תדבר עם אמא שלי. היא רצתה לאמת את הדברים שסיפרתי לה.
עשר דקות מאוחר יותר, הדלת שוב נפתחה. "אוקיי, אז דיברתי עם אמא שלך. היא נשמעת לי כמו אישה מאוד מיוחדת". אמרתי לה כמה שאני אוהב אותה (את אמא שלי), וסיפרתי לה איך היא תמיד תמכה בי.
"טוב. אתה יכול ללכת הביתה עכשיו".
"מה, זהו? ללכת הביתה? את בטוחה?" התרוממתי מהכיסא בתחושה של חוסר וודאות ותדהמה.
"כן, שיהיה לך אחלה יום".
הלכתי הביתה מלא סימני שאלה. כעבור חודשיים קיבלתי מכתב רשום. לרגע לא הבנתי את הנוסח, "אתה פטור משירות צבאי. אנו מאחלים לך חיים טובים".
לא רק ששיחררו אותי גם נתנו לי את ברכת הדרך.
האמת, התבאסתי שוויתרו עליי בקלות כזאת…
תגובות (0)