הלב האנורקטי שלי
התעוררתי בבוקר ולא ממש מצאתי את עצמי.
לקח לי זמן להבין איפה אני.
בסופו של דבר הבנתי.
אני פה.
בבית החולים.
הבטתי בזרוע שלי.
היא הייתה דקה כל-כך, מגעילה כל כך, לא הצלחתי לחבר אותה אלי, לבחורה שהכרתי.
ככה גם קרה לי עם הקרסוליים שלי.
הבטן הנפוחה שלי.
כשהאחות נכנסה, שאלתי אותה, מה קרה לגוף שלי, למה הוא מעוות כל כך?
היא ענתה: "אני מצטערת, את לא זוכרת?"
עניתי לה שלא.
היא ענתה, "זה בגלל האנורקסיה."
שתקתי בהלם.
לא זכרתי בכלל שעכשיו אני אנורקטית.
לא זכרתי כלום.
התביישתי כל-כך.
בכלל לא התאים לי להיותך כזו, להיות אנורקטית, התאים לי להיות רק אני ודי.
אבל אם אני אנורקטית עכשיו – איך אדע מי אני בכלל?!
הרגשתי כמו אליס המסכנה שלכה לאיבוד בארץ הפלאות המטורפת.
או אולי כמו היפיפייה הנרדמת, שנרדמה ל100 שנה, ועכשיו התעוררה וגילתה שהכול שונה כל-כך, ואחר, שהיא בכלל לא אני ואני בכלל לא היא יותר,
שהתכערתי.
נורא.
הבטתי במראה הקטנטנה, שהותאמה במיוחד שלא אוכל לראות אף חלק מן הגוף שלי גם אם ממש אתאמץ ואעלה על כפות הרגליים, כדי שלא אפחד שהם השמינו אותי.
ראיתי קופה.
כולה פלומה והתקלפות העור בפנים, עצמות כמו של דג מת בוקעות ממנה.
היאה הפחידה אותי.
שנאתי אותה.
אז גם שנאתי את עצמי.
התיישבתי על הרצפה ובכיתי.
כמעט חיכיתי, ציפיתי, שזה יהיה עכשיו כמו "נערה בהפרעה" – מאושפזת אחרת יפה כמו אנגלינה ג'ולי תבוא ותתישב לידי, תלטף את שערי, ואני, ווינונה ריידר, ארים את ראשי הכעור ואחייך אליה בתודה.
אבל אף אחד לא בא.
אפילו האחיות, הרופאים שעברו שם כל רבע שעה, בכלל לא התייחסו אליי.
כאילו הפכתי להיות שקופה.
באיזשהו שלב, אני חושבת שהיה כבר ערב, הרגשתי שנמאס לי.
פתחתי את הפה וצרחתי: "די!!!"
אבל אף אחד לא ענה לי.
אז צרחתי יותר חזק. ויותר חזק.
הם בכלל לא התייחסו אליי.
בסוף נשבר לי, אז קמתי וזרקתי מיטת ברזל שעמדה שם על הקיר.
אני לא יודעת מאיפה היה לי הכוח להרים אותה.
אני לא יודעת למה גם אף אחד חוץ ממני לא ראה אותה.
השתוללתי כל הלילה, בתקווה שהם ישימו לב אליי, יראו אותי.
אבל זה לא עזר.
השכם בבוקר הם בכל זאת באו ולקחו את הגופה המכוסה שלי,
למנוחת עולמים.
תגובות (5)
תחושת צמרמורת עברה בי שסיימתי לקרוא,
סיפור חזק ויפה.
סיפור מזעזע עם תוכן חזק.ריגש אותי,עברה בי גם צמרמורת..סיפור טוב.
כמה חבל שסיפורים כאלה קורים
מהמם!! כל כך מרגש! אני מודה שבכיתי..
ספור מדהים, כתוב בצורה מדוייקת כדי לזעזע… אמיתי כואב