הגיבור הלא מוגדר – פרק 23 – פרק הסיום
עלינו במעלית של האמפייר סטייט בילדינג לעבר האולימפוס. בינתיים כולנו הספקנו לעכל את העובדה שהאולימפוס נמצא באמפייר סטייט בילדניג. קיילה שתקה לחלוטין. היא הייתה נבוכה. מיכאלה לא רצתה לבוא איתנו והיא נשארה במחנה. ניסיתי לתת חיבוק לקיילה אבל היא הורידה ממני את היד.
"אני מאמין לך" לחשתי לה לאוזן.
היא רק פרצה בבכי "זאת לא אשמתי".
"אני מאמין לך" אמרתי.
המעלית נעצרה. המקום הזה היה פשוט יפהפה!
היו שם מפלים עם חיות שירקו מים כמו דגים, סוסים, כלבים, חתולים. הכל היה לבן וכסוף. היו שם ביתנים ופלאי אדריכלות. התקדמנו קדימה.
"זה אמיתי?" שאלתי.
לבסוף הגענו לדלת ענקית בצבע כחול.
"מוכנים?" שאל אדם "3, 2, 1". הוא פתח את הדלת.
מולנו נגלה חדר. לא חדר, היכל, אולי קצת יותר גדול אפילו. בכל מקרה הוא היה מדהים. במרכזו היו כסאות מסודרים ב – ח'. זכרתי את סדר הביתנים אצלנו במחנה וזה התאים לחלוטין לסדר ישיבה של האלים. בכיסא של ביתן 1 ישב זאוס.
אזרתי אומץ והסתכלתי לכיוון כיסא מס' 6. אמא שלי. היא הנהנה לעברי. היא נראתה כמו בחלום שלי רק עם חולצה כחולה ומכנסי ג'ינס שחורים.
ראיתי את אלון מסתכל לצד השני בדיוק – אבא שלו ארס. אבא שלו ישב על כיסא פלטינה.
"זה הגיבור שלי!" הוא קרא לאלון.
קיילה הביטה בבושה עזה לעבר אפולו. אפולו לעומתה דווקא חייך. הוא הרכיב משקפי שמש וישב על כיסא מוזהב. אוזניות היו דבוקות לו לאוזן.
אדם הביט באמא שלו – ארטמיס. הבתולה שילדה ילד באופן בלתי אפשרי.
"גיבורים!" הרעים קולו של זאוס.
כולנו הסתכלנו על זאוס. רעדתי כולי אבל קדתי לפניו קידה. אני מניח שגם האחרים.
אני מניח שהמבט שלי היה מעורר רחמים כי זאוס התחיל לצחוק.
"אתם מצפים שאני אפצפץ אתכם?" שאל זאוס.
"פחות או יותר" מלמלתי.
זה רק הגביר את הצחוק של זאוס.
הרה לחשה משהו באוזנו והוא נרגע.
"גיבורים, שיחררתם כחצי מאיתנו מתא הכלא שארבעה הגיבורה הזו" אמר זאוס והצביע אל קיילה.
"אדוני, אני נשבעתי בנהר סטיקס שלא חטפתי אף אחד מכם" אמרה קיילה.
"אני זוכר זאת חצויה צעירה" אמר זאוס.
קיילה נראתה על סף עילפון.
"וכעת, על המועצה להחליט מה לעשות" אמר זאוס.
כולם הסתכלו על אפולו – אביהּ של קיילה. להפתעתי זאת הייתה אתנה שדיברה.
"אין ספק שקיילה לא עשתה את זה, אך חצוי אחר השפיע עליה כך שחטפה ללא מודעות" היא אמרה.
"את בטוחה?" שאל ארס.
"אני משוכנעת" אמרה אתנה.
משום מה הרבה מהאלים הפנו אלי את המבט שלהם.
הרגשתי איך הפנים שלי מאדימות.
"אתם… מתכוונים אלי?" שאלתי.
אני יכול להישבע שזאוס הנהן אלי.
"אבל, זה לא אני, אני שיחררתי אתכם" מחיתי.
"אולי זאת רק הסוואה" הציע ארס.
"אבא, זאת לא!" אמר אלון.
הופתעתי מאוד שהוא דיבר וכנראה שהאולימפיים גם הם היו מופתעים.
"לאון הוא בעל נשמה טהורה – הוא אדם טוב, הוא לא עשה את זה. אולי בהתחלה הייתי מגעיל אליו אבל עכשיו הבנתי שאסור לי. אז אולי יש לי נטייה לתוקפנות ולאגרסיביות ובגלל זה שפטתי לא נכון את לאון אבל למדתי להכיר אותו טוב יותר. הוא באמת בן אדם טוב ו… אני יכול רק לאחל לעצמי להיות כמוהו" אמר אלון.
הייתי מופתע לחלוטין.
הוא נתן לי חיבוק ואני הרגשתי כל כך אסיר תודה.
"אז מי זה היה?" שאל ארס.
אדם לקח צעד קדימה.
"אני" הוא אמר.
בהיתי בו בהפתעה מוחלטת.
"אתה?!" שאלתי.
"עשיתי טעות מטופשת, הקשבתי לאבא שלי" אמר אדם.
"אבא שלך?" שאל אלון מבולבל.
"למעשה, ארטמיס היא אמי אך יש לי גם אב אלוהי. פרומתאוס" אמר אדם. הייתי יכול להתעלף מרוב שהדברים היו לא צפויים.
"הוא נגלה אלי בחלום, הכריח אותי לעשות את זה. איים עלי" אמר אדם ודמעה זלגה לו מהעין "והקשבתי לו. כמו אפרוח בן יומיים הקשבתי לו".
"איך הצלחת לגרום לי לחטוף אותם?" שאלה קיילה.
"הוא… הראה לי… איך לעשות את זה" אמר אדם "ואני מצטער. יותר ממצטער. מגיע לי למות".
"אתה לא יכול למות!" אמרתי "אתה חבר שלי".
"על המועצה להחליט" אמר זאוס "מי בעד להרוג את אדם".
"לא!" אמרתי. הכדור הכסוף ההוא הופיע שוב. "מה זה?" שאלה קיילה.
"מעולם לא ראיתי כזה דבר" שמעתי משהו אומר. לא ידעתי מי.
שמעתי הרבה מלמולים.
הכדור נעלם.
"מה זה היה?" שאלתי.
"כמו שני מילניומים שזה לא קרה" אמרה ארטמיס.
"מה זה?" שאלתי שוב.
"זאת כריזמה" הסבירה אתנה "היכולת לשכנע בעזרת כריזמה".
"יש לי כריזמה?" שאלתי מבולבל.
"זה קורה לעיתים רחוקות" אמר זאוס "כל פעם לגיבור אחר".
"דווקא אני?" שאלתי.
אתנה חייכה. כנראה מצא-חן בעינייה הצניעות שלי.
הרגשתי משהו חובט לי בתיק. פתחתי אותו וגיליתי את הביצה.
"יש עדיין מישהו בפנים" אמרתי.
"זה האדס" אמר אדם "אותו אני חטפתי, בגלל פרומתאוס".
"צריכים לשחרר אותו" אמרתי "אנחנו צריכים אנרגייה ממש חזקה".
"בשום פנים ואופן לא" אמר זאוס "ניתן לשרץ הזה להישאר בפנים".
אנרגייה חזקה… עלה לי פתאום רעיון. הברק של זאוס – הוא מסוגל לעשות את זה אבל איך אני אגרום לו לשלוח אותו עלי?.
"לא!" אמרתי "אתה תשחרר אותו!".
"מי אתה בכלל שתאמר לי מה לעשות?" שאל זאוס.
"אין לך שום זכות לסרב לי" אמרתי.
כנראה שף אחד לא הבין את התוכנית שלי.
"אני אפצפץ אותך ילד" אמר זאוס.
"קדימה" אמרתי.
נראה היה שאלון הבין את התוכנית.
"תתכונן למות" אמר זאוס. הוא הניף את ידו וביד שלו התגשם גליל אנרגייה מזמזם. הברק הראשון.
"קדימה" אמרתי שוב.
הוא הניף את הברק וזרק אותו אלי. אני מהר כיוונתי את הביצה. הושלכתי כמה מטרים לאחורה והביצה נשברה והתפוגגה. במקומה עמד גבר עם שיער שחור כהה. האדס – אל השאול.
אני הרגשתי איך כל העולם מטשטש לי.
"לא! לאון!" צרחה קיילה ורצה אלי. שכבתי על הרצפה, מודע לכך שהתוכנית שלי הצליחה וזה עלה לי בחיים.
"קיילה" אמרתי. בעיניים שלה עלו דמעות.
"מה?" היא שאלה.
"אני אוהב אותך כל כך" אמרתי לה.
היא נתנה לי נשיקה אחת אחרונה לפני שידעתי שהכל נגמר… הצלחתי במשימה שלי ועכשיו הגיע הזמן שלי למות.
תגובות (2)
מה????? הוא לא יכול למות!!
אדם הוא זה שחטף אותם??? איך זה הגיוני כל הסיפור הזה??
הספר הזה ממש טוב בדיוק כמו של סופר אמיתי.
אדם הצליח להשתלט עליה ולגרום לה לעשות את זה בלי שזכרה. תודה רבה ירדן! הספר "הטבלה המחזורית" לא היה אותו דבר בלעדיך ;)