הנסיכה הלוחמת – פרק 1

אני ומרגרט יצאנו מבית הספר לכיוון הבית שלי.
"את רוצה אולי אחרי שנגמור את השיעורים ללכת לקניון?"
"לא… יש לי דברים אחרים לעשות" אמרתי תוך כדי הליכה מהירה אל הבית שלי כדי להתחמק ממנה.
"מה כבר יש לך לעשות קתרין? להתיישב מול הטלוויזיה ולהתמרמר?"
היא הדביקה את צעדיי והשיבה לי באופן עוקצני.
"למעשה נרשמתי לחוג סייף וזה היום ולא בא-לי לפספס את זה בגלל שאת רוצה לקנות בגדים.."
"מי הולך לחוג בגיל שלנו? ועוד סייף?! את באמת רוצה להיכנס לתוך חליפה מיוזעת ומשומשת של המתנ"ס?!" היא הייתה באמת מזועזעת מהמחשבה על זה…
"זה טוב לעשות ספורט, להזיע זה בריא מאוד" ניסיתי להתנגד לדבריה של מרגרט.
"אם את חושבת ככה… אבל אני חושבת שזה נורא מגעיל"
"הכל מגעיל לדעתך…" ~מלמלתי ונפרדתי ממנה לפני שתגיב ונכנסתי לבית.
"אבא! אני בבית!" אמא שלי מתה כשהייתי ממש קטנה… למעשה היא מתה כשהייתי בת שלוש. לאבא שלי היה קשה להתמודד עם העובדה שהוא יטפל בי ובאחי הגדול אבל באיזשהו שלב הוא הסתדר עם זה ואני ואחי עזרנו לו.
"היי מתוקה!" הוא אמר. "אני במחסן אני עוד מעט אצא ואזמין לנו אוכל"
"מה אתה עושה שם?!" ~שאלתי אותו והנחתי את התיק שלי בסלון~
"אני מחפש תמונה של אמא שלך"
"אוקיי! תגיד איפה ארתור?" ארתור הוא אח שלי, הוא יצא בדיוק כמו אבא שלי במראה, בלונדיני עם עיניים בצבע דבש, אני יצאתי דומה יותר לאמא שלי ואבא אומר לי שכל פעם שהוא מסתכל עלי הוא נזכר באמא.
"הוא אצל חברים שלו" הוא אמר תוך כדי שעלה חזרה לסלון מהמרתף כשיש תמונה גדולה בידו.
"מצאת את התמונה!" רצתי אליו כדי לראות את התמונה אבל הוא הדף אותי כדי שלא אראה את התמונה.
"את לא תראי אותו עכשיו!" הוא אמר בהתגרות.
"אז מתי?" התעצבנתי נורא.
"כשיגיע הזמן קתרין… כשיגיע הזמן" הוא חייך ועלה אל החדר שלו.
"אתה מדבר אלי כמו אל ילדה קטנה! אני כבר בת שמונה עשרה!" אמרתי בזעם.
"תזמיני אוכל!" הוא אמר ופרט לא. הלכתי אל הטלפון וחייגתי מספר של מסעדה וניסיתי לנחש למה הוא לא נותן לי לראות את התמונה…
***
"חברים! הגיע הזמן!!!" אמר הרכז.
"הגיע הזמן להחזיר את היורשת של המלכה אמי!!!"
העם השתולל לקראת החדשות המרעישות שעומדים להחזיר את היורשת של המלכה.
"איך קוראים לה?!" שאל ילד קטן הכי חזק שיכל כדי שהרכז ישמע.
"קוראים לה… הנסיכה קתרין!!!"

המשך יבוא….