נבואת הצללים-פרק ב'

פרק ב'-תחילת שני המסעות

ובעוד קריאסטס היה במקום חשוך ולא מוכר, טיילו מיריה ודודתה להנאתן (הנאתה של הדודה, ליתר דיוק) בכיכר השוק. כצפוי, מיריה לטשה עיניים במאנר כשחלפו על פניו, ועוד יותר כצפוי, דודתה גערה בה שאין זה מנומס ללטוש עיניים באנשים, אפילו אם הם רק סוחרים בשוק. הן הגיעו לאזור הדוכנים שמכרו חפצי מיסטיקה. מתוך מגן כסף ענקי, בהו במיריה שתי עיניים ירוקות בעלות יופי שלא מן העולם הזה: המוח כמעט לא נתן פרשנות למה שראתה שהביטה לתוכן. האסוציאציה הראשונה שחלפה במוחה הייתה: שליטה. היא לא ידעה מדוע זה. דודתה גררה אותה משם וכמובן, גערה בה שאין זה מנומס מצידה לבהות גם במגני כסף ענקיים. היא הייתה יכולה להישבע שמהמגן המוזהב שלצד זה הכסוף, החזירה לה מבט נערה בת שבע עשרה, קטנת קומה ורזה, בעלת שיער חום כהה, עור חיוור ועיניים כהות וגדולות. וזאת לא הייתה השתקפות. העיניים ממגן הכסף המשיכו לבהות בה גם כשהייתה רחוקה מרחק רב מהן. ואז היא קלטה שהנערה מהמגן הזהוב הייתה היא עצמה.
קריאסטס רטן בעצבנות. האפלה שררה בכול ולא היה אף לא נר אחד שיאיר את החשיכה. ובנוסף לכך החדר היה קר משום שנבנה מאבנים והוא הרגיש בבירור שכול החדר היה לח ומעופש ביותר. הוא התרומם בעודו נשען על אחד הקירות. הקיר היה מכוסה טחב חלקלק. הוא הצליח לזהות שהחדר הוא מסדרון המוביל למקום כלשהו. אילו רק היה יכול לזמן אור בדרכי קסם! אבל זה נמנע ממנו מכיוון שלצורך הטלת קסמים רבים נדרשו אביזרים שונים, וברשותו לא היה כרגע דבר למעט בגדיו. וחוץ מזה, הוא בכלל לא היה בטוח שהוא מסוגל לבצע את הקסם. הכשרת הקסם שלו, שאותתה קיבל מאנשי החינוך בארמון, עדיין לא הייתה מתקדמת מספיק בשביל הקסם המסובך של זימון אור קסום. הוא החל ללכת לאורך המסדרון. לפי הקור, עלה בו חשש שהוא נמצא במין סוג של מרתף מתחת לאדמה. ואז כשלו רגליו, והוא מצא את עצמו נופל דרך חור ברצפת האבן.
ובינתיים, בזמן שקריאסטס חסר האונים נופל אל מעמקי האדמה, מיריה מהרהרת במוזרותם של המגנים מדוכן המיסטיקה, ורוסה ואביה מבלים ערב שקט בביתם, במקום כלשהו, לא ידוע, עסקו קארונדל פאגיוס ועוזרו שאהאן בלאקקרן בדברים אחרים לחלוטין… "…בשלב מסוים איבדנו את הריכוז שהיה כרוך בעבודתנו עם קסמים… ואז היינו מסתגרים שנינו בחדר, אתה ודאי זוכר את זה, והוא היה מלמד אותי את הקסם הגדול ביותר בעולם…" אמר קארונדל פאגיוס. "ולא נפגעת מזה, נכון? זה לא היה אחד הקסמים האפלים שהייתם רגילים להשתמש בהם, נכון?" שאל שאהאן. "נפגעתי? לא, להיפך. זה היה הקסם המואר היחיד שעסקתי בו בחיי! והמרגש ביותר…" מלמל. "ואז, יום אחד,לפני עשר שנים, כשהיית בערך בן שבע, הוא פשוט נעלם. את זה אתה בטח זוכר. מייד ידעתי שאני צריך לקחת אותך תחת חסותי ולהכשיר אותך להיות קוסם. קיוויתי שיום אחד תשתווה לאביך. אתה כול כך דומה לו בחיצוניות!" הוא אמר ולטש בנער מבט, כפי שהיה עושה לעיתים קרובות בשעה שהעלה זיכרונות על אביו. לשניהם היה אותו גוף בעל מבנה שדוני מעט ואותו שיער סמיך וחלק בצבע החול ואותן עיניים ירוקות מהממות ואותם ריסים שחורים, עבותים וארוכים ואותן שפתיים ורדרדות ומלאות ואותם פנים חיוורים ואותו סנטר מחודד… אבל מעל הכול, שניהם ניחנו ביופי על- אנושי, כזה המרתק את העין וזה נעשה בלתי אפשרי להתיק את מבטך ממנו ככול שאתה מביט בו יותר… שניהם היו יפים עד כאב, שובי לב ומושכים, היה כמעט בלתי אפשרי לעמוד בפניהם… הקוסם נאנח בגעגועים וחזר אל שולחן עבודתו. הנער לא זע מן הכורסא עליה ישב בחדר החשוך. "הרבה פעמים דיברת איתי על אבי ועל עבודתך איתו, " הוא אמר אל הקוסם "אך מעולם לא הזכרת את הקסם שאתה מכנה 'הקסם הגדול ביותר בעולם'. אמירה זו שלך עוררה את סקרנותי. האם תוכל ללמד אותי להטיל את הקסם הזה?" הקוסם נאנח שוב והסתובב להביט בנער. במבטו היו מעורבבים זה בזו צער וחמלה גם יחד. "כשיגיע זמנך, נערי, כשיגיע זמנך…" אמר הקוסם ושב לעבודתו. והנער נותר מהורהר…