אהבה עם הצרות 2- פרק 4

החלטתי בסוף לא לקחת את סיסי,
אני אעשה את זה אחרי זה… החזרתי אותה הביתה וחזרתי אל המכונית… התנעתי אותה והתחלתי לנסוע… ואז היה לי טלפון, הוא לא הפסיק לצלצל, וכשלא עניתי התקשרו שוב… ראיתי שזה דניאל… הורדתי לשניה את העיניים מהכביש ולקחתי את הטלפון, ופתאום בום… והכל נהיה שחור..
________________________________________________________________________

נקודת מבט כללית:
"אנחנו מאבדים אותה… מהר צריך להזמין אמבולנס שייקח אותה!!
אני אתקשר אל המשפחה, ואודיע להם מה קרה." מישהו צעק… "הלו?
שלום מדבר אריה, מצאנו עכשיו את האישה הזאת, היא מחוסרת הכרה, היא עברה תאונה מאוד קשה, תבוא בבקשה אל בית החולים תל השומר… יסבירו לך הכל שמה, אנחנו בנתיים הזמנו אמבולנס והוא אמור להגיע כל רגע.."1
"מה????! איפה אתם????!" דנניאל צעק לו אל תוך הטלפון..
"אנחנו ברחוב מוריה 25… האמבולנס הגיע אני חייב לנתק!!" והקו נותק.
הוציאו עגלת החייאה, והנשימו את קורל.
עוד שניה והיו מאבדים אותה, אבל היא התאזנה, ועכשיו היא בדרך אל בית החולים..
"דניאל?" היא פתחה את עיניה ולחשה..
"לא, גברתי את עוד מעט תראי אותו… אל תדאגי.." והיא נהייתה מפוחדת, לא הבינה מה קרה לה איפה היא, ואיבדה את הכרתה שוב..
"שיט…. הדופק שלה הולך ונחלש… תנו לי 150 וואט!" הרופא צעק…
אחרי 5 דקות, הוא צעק שהיא ניצלה פעם נוספת… ואז הורידו אותה מהאמבולנס, ישר אל הכיוון של החדר מיון.
_______________________________________________________________________

נקודת מבט של דניאל:
התקשרתי אל קורל, פעמיים, הרגשתי שמשהו לא בסדר איתה.. הייתי חייב לבדוק את זה… ואז פתאום קיבלתי את השיחה..
"קורללל??????!!! הכל בסדר?"
"הלו?
שלום מדבר אריה, מצאנו עכשיו את קורל, היא מחוסרת הכרה, היא עברה תאונה מאוד קשה, תבוא בבקשה אל בית החולים תל השומר… יסבירו לך הכל שמה, אנחנו בנתיים הזמנו אמבולנס והוא אמור להגיע כל רגע.."
"מה???1 על מה אתה מדבר, איפה אתם???!" אמרתי הייתי כל כך לחוץ, לא ידעתי מה לעשות!
"רחוב מוריה 25… האמבולנס הגיע אני חייב לנתק!" אמר אבל לפני שהוא ניתק, שמעתי שמאבדים אותה, והוציאו עגלת החייאה, ואז אחרי שניה אמרו 'היא ניצלה'… הייתי חייב למהר, אני הייתי צריך להיות זה שחווה את התאונה, לא היא!
"אריאל, קטנה, בואי עכשיו הולכים לסבתא… בואי ננעל לך נעליים מהר!" אמרתי וזירזתי אותה… ובשביל שתמהר יותר ולא תתווכח עטפתי את סיסי בשמיכה ולקחתי אותה איתנו… בדרך התקשרתי אל ההורים שלה שעד שהגעתי כבר חיכו לי למטה, בשביל שאעלה את אריאל למעלה, וטל ושני ישמרו עליה.
"אתה יכול להסביר לי מה קרה???!" אמא של קורל ישר התחילה… וירדה לי דמעה.
"אם אני הייתי יודע זה היה טוב, אבל אני לא יודע!!!! אני בדיוק כמוכם עכשיו!!!!" צעקתי עליה והיא השתתקה ובכתה.
הגענו לבית חולים ולא אמרו לנו מה מצבה.. רק אמרו לנו לשבת בחדר המתנה.
אחרי 3 שעות יצא אלינו הרופא…
"משפחת חסון?"
"כן"
"קורל יצאה מכלל סכנה, היא עדיין בחדר מיון, אך התינוק, שהיה בבטן, הוא לא ניצל, הוא מת… אני מצטער היא הפילה את הילד.." ואני קיבלתי שוק, איזה ילד???! אבל עדיין חייכתי, לא האמנתי, היא ניצלה!! האישה שלי, הקטנה שלי ניצלה!!!
"רגע אחד, איזה ילד, על מה אתה מדבר?" אמרתי מופתע.
"קורל הייתה בהריון, והילד נפל… אני מצטער." אמר והנהנתי..
"תודה דוקטור… אני יכול ללכת אליה? אני בעלה." אמרתי והוא הנהן… "והוריה? יכולים לבוא איתי?" שאלתי.
"אני מצטער,
אבל לבינתיים רק אתה יכול להיכנס, אני לא רוצה להכביד עליה, עוד כמה זמן, שהיא תתעורר ותתאושש טיפונת, אתם תוכלו להיכנס.. לבינתיים אני מציע שתלכו הביתה, תנוחו קצת."
"אני מצטערת!!! אבל לפחות רק אני!! אני אמא שלה! אני צריכה להיות לידה שהיא מתעוררת!!!" היא צעקה, ואחרי כמה דקות של צעקות הוא נתן לה להיכנס יחד איתי.
ישבנו לידה, היא נראתה כל כך יפה כשהיא ישנה, כל כך שלווה ורגועה.
החזקתי את ידה, ולא עזבתי חיכיתי עד שהיא תתעורר… רק שתתעורר כבר!
ואחרי שעה שאני מחכה נרדמתי… וגם אמא שלה, נרדמה על הכיסא לידי, ושמה את ראשה עלי…
התעוררתי אחרי שלוש שעות…. פתחתי את עיניי, המיטה של קורל ריקה, ואמא של קורל לא הייתה.. נבהלתי, לא הבנתי מה הולך פה. יצאתי לבחוץ, לא הבנתי מה הולך סביבי… ואז ראיתי את אבא ואמא של קורל, יושבים מחוץ לחדר 143 עם כוס קפה…
"מה זה??! לאיפה נעלמתם לי,למה השארתם אותי לישון לבד???!? איפה קורל?" שאלתי עצבני ולחוץ… קורל נעלמה, הם יושבים בחוץ עם כוס קפה, ומשאירים אותי לישון בחדר לבד.
"דניאל תירגע בבקשה, הכל בסדר, קורל התעוררה, אז העבירו אותה לחדר התאוששות, היא רצתה שתישאר שמה, היא אמרה שאתה צריך לישון.. לא הבנתי ממש היא רק ביקשה לא להעיר אותך…" אמרה וחייכה חיוך קטן…
"ואיפה היא עכשיו?" שאלתי והיא הצביעה על החדר מולנו… ועזבתי אותם ורצתי אליה ישר…
היא ישנה… נישקתי את שפתיה והיא חייכה, חיוכון קטן, החיוך שאני כל כך אוהב, החיוך שממיס אותי כל פעם מחדש.
ישבתי על הכיסא לידה והחזקתי את ידה.. ואז היה לי טלפון… זה היה מהטלפון של שני…
"הלו?" עניתי ישר..
"אבא?"
"הייי אריאלי, מה קורה קטנטנה שלי?"
"אבא לאיפה הלכתם? אני רוצה לבוא אליכם… אני רבתי עם טל, ולא כיף לי יותר."
"בובה, אני הלכתי עם אמא, אני עוד מעט אבוא הביתה, ואקח אותך לישון, טוב?"
"כן.. ואבא, גם אמא תבוא איתך, נכון?"
"לא, אמא לא תבוא עכשיו, אמא הולכת לישון עם שיר היום, הן רוצות לעשות משהו… בסדר? מחר את תיראי אותה." אמרתי והרגשתי יד מלטפת את גבי.. הסתובבתי וראיתי את קורל, עם עיניים פתוחות מביטה בי עם חיוך…
"טוב אבא…. תבוא מהר בסדר?" שאלה.
"כן בובה אני מבטיח אני אבוא הכי מהר שאוכל.. בינתיים, תנסי להסתדר עם טל…. יאללה קטנטנה אני צריך לסגור… ביי" אמרתי והיא ניתקה…
"היי" שמעתי את הקול המושלם אומר לי
"היי לך!" אמרתי ונישקתי אותה… היא חבקה אותי ולא עזבה, אני כל כך התגעגעתי אל המגע הזה, המגע החם והאוהב הזה. העדפתי לא לדבר איתה, על התינוק הזה עכשיו, העדפתי שלחכות עם זה קצת, לפחות עד שתתאושש יותר. "התגעגעתי אלייך את יודעת? פחדתי ממה שיקרה לך!" אמרתי וירדה לי דמעה, דמעת אושר, והיא ניגבה אותה וליטפה את לחיי.
"אל תבכה יפה שלי, אני בסדר… תסתכל…" אמרה וניסתה לעמוד אבל היא נפלה… היה לה קשה לייצב את רגליה… הרמתי אותה אל המיטה ופתאום היא בכתה… לא הבנתי מה קרה לה "אני…אני… הרגליים שלי, אני לא מצליחה לעמוד עליהם!!!" היא צעקה.. חיבקתי אותה חזק…. פחדתי שיקרה הנורא מכל..
"אל תדאגי קטנה אני אוהב אותך! הכל יהיה בסדר…" אמרתי אבל פחדתי…