הגיבור הלא מוגדר – פרק 12
אז יופי, צדקתי. וממש לא יופי, צדקתי. אז עכשיו נותרו לנו רגעים ספורים לשבור את החלון ולקפוץ מהמטוס היישר למימיי האוקייאנוס.
"דֵקָרַה!" קיללה קיילה. (משמעות המילה היא "לעזאזל").
"רוצו לתא הטייס, יש שם חלון ענק" אמרתי. לקחתי מצנח מקיילה. בנג'מין בסוף לקח את המצנח המאולתר ואני מיד חששתי מהנבואה שאמרה שאחד מאיתנו עומד למות. האם עכשיו בנג'מין עומד למות?. עמוק בתוך ליבי קיוויתי שכן כי לא רציתי אני למות אבל בכל זאת הוא אח שלי.
נוסעים הפכו למפלצות. אלון רץ עם חרב שלופה וכרת את הראש של כל מפלצת שעמדה לנו בדרך.
התקרבנו לאט לאט לתא הטייס אבל דיילת חסמה את הדרך. אדם כיוון עליה חץ בקשת שלו וירה. הדיילת התפוגגה ואנחנו המשכנו לרוץ. אלון פרץ את דלת הטייס ושם כבר הרגשנו לחלוטין את ההידרדרות. בנג'מין התכוון לקפוץ עד ששמתי לב שיש שם עוד מצנח.
"בנג'מין!" קראתי "קח את המצנח הזה!".
בנג'מין לא הספיק לשמוע אותי. הוא קפץ מיד דרך החלון ורסיסים פגעו לי בפנים.
קפצתי מיד אחריו. מעולם לא למדתי לצנוח עם מצנח ולכן הגיע הזמן שלי ללמוד את זה מהר.
גם קיילה קפצה אחרי. אדם ואלון היו אחרי.
המצנח שלי נפתח וירדתי לאט לאט אל האוקייאנוס. ניסיתי לכוון עם הגוף שלי לכיוון אי מיוער שראיתי.
בנג'מין צנח במהירות מטורפת ועמד לנחות על המים.
עצמתי את העיניים שלי עד ששמעתי ספלאש אדיר. העזתי לפתוח עין אחת. ראיתי את המצנח המאולתר של בנג'מין על המים. קיוויתי שבנג'מין עדיין בחיים.
בסופו של דבר אני צנחתי למים הקפואים. שמעתי עוד קולות ספלאשים שרימזו על כך שאלון אדם וקיילה נחתו גם הם. שחיתי בכוחות שאינם כוחות אל האי ההוא שהיה שם. לא ראיתי לפני אף שחיין ופחדתי פחד מוות. לא העזתי לצרוח את שמו של בנג'מין.
הגעתי אל האי והסתכלתי אחריי. קיילה כמעט הגיעה גם היא. השיער השחור שלה התנפנף במים וזה פשוט הדהים אותי. כמה שהיא יפה.
אחריה אדם. הוא שחה במהירות מפחידה. הוא נתן טרמפ לאלון שישב לו על הגב. זה קצת הצחיק אותי שלאלון אין כוח אבל לא צחקתי אלא שתקתי. התיישבתי על החוף והרגשתי דמעה נופלת לי. אני לא בטוח למה. בנג'מין אומנם היה אח שלי אבל לא קרוב וחוץ מזה, בכיתי אולי גם מלחץ ופחד. עד לפני שבוע וחצי הייתי ילד רגיל. טוב, נו, לא מאה אחוז רגיל אבל חייתי חיים רגילים של ילד מחונן. עכשיו אני חצוי שיצא למסע להחזיר את אמא שלו. אור השמש האיר על המים ופיזר קשתות.
קיילה הגיעה לחוף. היא הצליחה להציל את כל התיקים של כולנו.
"איפה… איפה בנג'מין?" היא שאלה מתנשפת.
הבטתי בה במבט אומלל שהסביר את הכל.
"הוא… מת?" היא שאלה.
הנהנתי בניגוד לרצוני.
היא הסתכלה על הקשתות.
"יש לי רעיון" היא אמרה. היא פתחה את אחד התיקים ולקחה מטבע זהב ענקי שעליו מצוייר בניין האמפייר סטייט בילדינג. היא השליכה אותו למים.
"אלה נכבדה, קבלי מנחה זו מידי". הקשת כאילו התמוססה והפכה למסך לבן של מים.
"מחנה החצויים" אמר קיילה.
רסס המים הפך פתאום לתמונה של המחנה. כירון עמד שם.
"קיילה?" שאל כירון.
קיילה עדכנה אותו בכל מה שקרה.
כירון הנהן.
"ובכן, אלו הן חדשות רעות. בהצלחה בהמשך, אנחנו סומכים עליכם" אמר כירון ונופף דרך המסך. המסך התפוגג. אדם ואלון הגיעו שניהם לאי.
"איפה בנג'מין?" שאל אלון.
"מת" אמרתי. הופתעתי לגלות שהקול שלי יבש וחלול.
"אז מה עכשיו?" שאל אלון.
"עכשיו נכנסים לשם" אמרה קיילה. היא הצביעה לעבר היער שהיה באי.
"נשים ראשונות" מלמל אלון.
קיילה הלכה קדימה. היא הורידה מהשיער שלה קשת לשיער וכופפה אותה. היא צמחה לכדי חנית.
נראה היה שהשאר לא היו המומים כמו שאני הייתי.
"קדימה" היא אמרה.
היא נבלעה בתוך היער ואנחנו אחריה.
תגובות (1)
1. זה לא מקרה?
2.לא יודעת, הוא עצלן?
3.נראה לי שכן, לא יודעת למה