המטה – פרק 4

משפחת אלור חזרה הביתה כעבור כמעט ארבע שעות, כשהמוזיקה שנשמעה מהפונדק הפכה לפראית ושמחה יותר ויותר, ורוב אנשי הכפר כבר היו שיכורים יותר מבכל יום אחר בשנה.
"חזרנו!" קראה גברת אלור.
אבל אלן לא השיב. הוא היה עסוק בתנועה מעניינת שראה בחצר לפני מספר שניות. הוא שם לב שעקבות רגליים מופיעות על האדמה הרטובה, שנשמעים קולות של צעדים חרשיים, שמשהו מפלס שביל בין השיחים. הוא הבחין שעקבות הרגליים הן של רגליים יחפות והבין מייד. הזקן מצא אותו ויודע על התכנית שלו, וכמובן, הוא היה חכם והטיל לחש בלתי נראות. הוא ראה את הצעדים שמתקרבים לחלון עליו הוא נשען וממנו הוא צופה על הנעשה בחצר. אסור שהזקן ידע שאני פה! הבין אלן. הוא רץ אל הארון הגדול שבחדרו ונכנס אליו. הוא סגר אותו והתחבא בתוך רווח פנוי בין שני מדפים. לאחר שהבהלה הראשונית התפוגגה ואלן הכין מגדל בגדים לפניו, כך שכאשר פותחים את הארון הוא מוסתר, אלן הבין שהמחבוא שמצא היה רעיון גרוע. הוא לעולם לא יוכל לדעת מתי הוא יכול לצאת מן המחבוא, הוא לא יראה אם עקבות הרגליים של הזקן הבלתי נראה ילכו חזרה. הוא יאלץ להשאר מכווץ ברווח שבין שני המדפים הנמוכים עד יום המחרת בשמונה, כאשר ילך הזקן לפונדק הלוחם האדום ויסתלק מאדן החלון של חדרו. הוא חיכה שם מספר דקות, מזיע, מכווץ ומיואש כולו, מנסה לחשוב כיצד יחלץ מן המצב, כשקו המחשבה שלו נקטע כי מישהו פתח את הדלת ונכנס לחדר.
הוא שמע את הצעדים מתקדמים למרכז החדר ואת האיש בוחן את המיטה, ואת הכוכים האחרים בהם יכול היה אלן להתחבא. אלן שמע אותם הולכים לעבר החלון הגדול הפתוח, ושיער שהאיש חושב שאלן יצא מהחלון והלך לגינה האחורית. מחשבה משונה, הוא הרהר, למה שאצא מהחלון אם הדלת פתוחה? הוא שמע את האיש סוגר את החלון והתפלל – הוא אפילו לא ידע למי – שיסגור גם את הווילון, וכן, כעבור רגע הוא שמע את רשרוש הווילון הכחול הנסגר.
"אלן?" אמרה גברת אלור, "איפה הילד?" היא אמרה לעצמה. אז היא שנכנסה לחדר, הסיק אלן, הוא עצר את נשמתו והתמלא תקווה. הזקן לא יוכל לראות אותו, כי הווילון נסגר! הוא שמע את מרת אלור פוסעת בצעד החלטי אל עבר הארון. אוי לא! אלן צעק במוחו, להסתתר! הוא התכווץ בכל כוחו מאחורי עירמת הבגדים הקטנה ועצר את נשמתו, מופתע מכך שמה שחשב עליו היה מה תעשה גברת אלור אם תמצא אותו בתוך ארון. הוא הסתנוור כשגברת אלור פתחה את הארון, שבתוכו היה חושך מוחלט, וראה אותה בוחנת כל עירמת בגדים, מחפשת את אלן. רק עוד קצת, הוא חשב, עוד כמה שניות ותוכל לנשום סוף סוף. הוא ראה את גברת אלור מתחילה להתייאש, וסוגרת לאט לאט את הארון. כששמע את הצעדים יוצאים מהחדר וסוגרים את הדלת הוא נרגע. לאחר מספר נשימות עמוקות יצא בשקט מן הארון, והלך על קצות אצבעותיו אל המיטה, עליה התיישב.
אני צריך ללכת מכאן, הוא חשב, אני צריך ללכת מכאן כמה שיותר מהר. אבל לאן? הוא שאל את עצמו, נדהם מהמהירות בה הגיע לתשובה. ליערות! טובי צדק, אני יכול לברוח ליערות. הוא בא לצעוק בכל הכוח 'יש!' ואז נזכר שהוא בגדר נעדר, וחזר להתחבא בארון, מתכנן כיצד יברח מהבית של משפחת אלור ליערות.