אהבה, מילה פשוטה משמעות מסובכת- פרק 8

אני לא יודעת כמה זמן עבר ישבנו אני ודניאל מחובקים אבל ככל שהחולצה שלו התרטבה הבכי שלי נחלש. הרגשתי מוזר לגמרי והבנתי באיזו סיטואציה אני נמצאת כרגע, אני והבן אדם הכי שנוא עליי יושבים מחובקים. הוא מחמם אותי ומגן עליי בעזרת שתי ידיו ואני טומנת את ראשי בחזהו ובוכה שלא לחשוב מה יקרה אם נטלי תשמע על זה ותחשוב דברים שהם בכלל לא נכונים.
עצם המחשבה לריב איתה ועם גדוד הכונפות שלה עלתה בי בחילה, מהר השתחררתי מידיו של דניאל וניגבתי את עיניי בעזרת כפות ידיי נעמדתי וסידרתי את השמלה.
הבטתי על דניאל שעדיין ישב על הספל וסידר את חולצת הטי שירט השחורה, שלו הוא היה די מבולבל מהעמידה הפתאומית שלי.
לא ידעתי מה בדיוק לעשות למעשה זה היה מצב מביך, העברתי את משקלי מרגל אחת לרגל השנייה, דניאל נעמד מולי ושתיקה מביכה שררה בנינו.
"אממ… תודה?" שברתי את השתיקה הקלה.
"שטויות." הוא עיקם את פיו לחיוך צדדי ותחב את שתי ידיו בכיסי הג'ינס שלו.
"טוב אז…" הנפתי את ידיי לצדדים והפלתי אותן על ברכיי.
"אז אני חושב שעבר עלייך ערב לא משהו ואת צריכה ללכת הביתה," הוא אמר בקול מגונן ואפילו אבהי, זה נראה שהוא אמר את זה בדרך הכי עדינה שלו בכדי שאני לא אתעצבן על כך שהוא "מכתיב לי מה לעשות" והוא הצליח, לא התעצבנתי די נהניתי מהעובדה שהוא דואג לי ושאיכשהו הצלחנו להגיע למצבה שאנחנו מדברים ולא רבים.
"כן, אני פשוט אחכה עד שהחברים שלי יגיעו ונלך יחד," אמרתי בפשטות. ניסיתי לפטור אותו מהשומר ראש הפרטי שלי, לא רציתי להכביד עליו יותר מדי.
"את באמת חושבת שאני אשאיר אותך פה לבד? תעשי לשנינו טובה." הוא הושיט את ידו בדרבון וחייך חיוך מעודד.
המחשבה עליי ועל דניאל, קרובים ולא רבים יותר מרבע שעה לא נראתה לי הגיונית, גם אם הוא יעזור לי בהמשך הלילה אנחנו נמצא על מה לריב ואיך להרוס לי עוד יותר את הלילה.
"לא באמת זה בסדר." לא הושטתי לו את ידי בחזרה.
"מה העניין מור?"הוא שמט את ידו וניסה להישאר מאופק, כמו שאני מכירה את דניאל העצבני, ואני מכירה טוב הוא עלול בעוד כמה דקות להתפוצץ.
"אין עניין פשוט יש לך חברה ששנינו יודעים מה יקרה אם יגיע אליה מידע שאני ואתה היינו יחד," שפכתי את האמת, אין טעם ליצור עוד ריב מטופש וחסר תכלית.
"אז נטלי היא העניין?" הוא שאל בהרמת גבה והנהנתי.
"את יכולה להירגע אני יודע טוב מאוד איך לטפל בעניין נטלי, עכשיו תני לי לקחת אותך הביתה," הוא ניסה לשכנע אותי, האמנתי לו, לדניאל באמת יש את השיטות שלו כשזה נוגע לנטלי.
"חכה רק רגע." עצרתי אותו, דניאל הסתובב ועצר, הוצאתי את הפלאפון מתיקי ונעמדתי, דניאל התקרב ונעמד לידי, מנסה להבין מה הייתה העצירה הפתאומית הזו והחל להתקדם בשנית. סימסתי לאוראל שהלכתי הביתה והכל בסדר, זה מצחיק כי כלום לא בסדר.
מכוניות רבות של תלמידים חנו בחניה של נוי שבאופן מפתיע הצליחה לאכלס את כולן, הלכתי אחרי דניאל, הרגליים שלי התחילו לכאוב מעט בגלל העקבים שנעלתי, הם לא היו גבוהים אבל אחרי שעות של לעמוד בהחלט מרגישים כאב עזים.
"יש עוד הרבה ללכת?" שאלתי בטון מתלונן, הורדתי את העקבים והחזקתי אותם בידי, יחפה על האספלט המקורצף.
"לא תינוקת בואי כבר." הוא תפס בידי ומשך אותי בעדינות אך מספיק חזק כדי שאני אגביר את הקצב שלי, לבסוף נעמדנו אל מול אופנוע כסוף.
"מה זה?" שאלתי והחמצתי את הפרצוף שלי.
"תכירי את החברה שלי, אהבת חיי." הוא נשען על אופנוע והתגאה בחתיכת פח על שני גלגלים שנוסעת.
"מה? חשבתי שנטלי אהבת חייך," אמרתי בצחוק את המובן מאליו, אפילו בהתגרות קלה ושילבתי את ידי על החזה.
"אז כנראה שלחשוב זה לא הצד החזק שלך," הוא עקץ אותי ועלה על האופנוע, נעמדתי שם ולא הראיתי שום נכונות לעלות על מתקן המוות הזה.
"נוו תעלי כבר." דניאל זירז אותי ואני הנדתי בראשי לשלילה.
"קדימה." הוא התרגז ונאנח בעצבנות.
"אני לא עולה על זה," אמרתי בביטול ושילבתי את ידיי על חזי בהגזמה.
"ואני לא מחכה כאן כל הלילה, אז או שתזיזי ת'תחת שלך לכאן או שאני אזיז אותו," הוא איים, אך קולו היה משועשע כשהצהיר מה יעשה לתחת שלי אם אני לא אעלה. פלטתי אנחת כעס ועליתי על האופנוע.
חיפשתי איפה לאחוז בשביל שאני לא אפול במקרה, הנחתי את ידי על מושב העור אך הן החליקו, דניאל תפס בשתי ידיי וכרך אותן סביב בטנו, הוא וידא שאני מחזיקה מספיק חזק והתניע את האופנוע.
"אל תיסע מהר בבקשה," לחשתי באזנו, הוא הנהן, לוחץ על דוושת הגז ומתחיל לנסוע, הנחתי את ראשי על גבו בכדי להסתתר מהרוח שהצליפה בי.

-נקודת המבט של דניאל-
היא הניחה את ראשה על גבי ומסיבה לא ברורה אהבתי את חום הגוף שלה, אני לא יודע למה, אבל לרגע נזכרתי באבא שלי. הוא קנה לי את האופנוע הזה בדיוק שבוע אחרי שהוצאתי רישיון.
הוא ביקש שאני ארד לעזור לו לתקן את האוטו, זה היה תירוץ מטומטם אבל לא חשדתי, אימא שטפה כלים והודעתי לה שאני יורד לעזור לאבא, היא חייכה חיוך מטופש והשיבה לחיוב.
ירדתי ואבא שלי בכלל לא התעסק עם שום אוטו הוא נשען על אופנוע וחייך.
וכשהוא זרק לי את המפתחות ואמר לי "תתחדש" הלב שלי החסיר פעימה, אני זוכר איך חיבקתי אותו ומיד יצאתי לסיבוב בשכונה.
התענגתי על כל דבר אפשרי באופנוע החדש, אבל יותר מהכל אהבתי את הרוח שהצליפה בי, זה הרגיע אותי ולא היה לי מושג למה.
ככה הייתי עושה כל יום אחרי בית ספר לפני שהייתי חוזר הביתה, הייתי עושה סיבוב בשכונה, נהנה מהרוח וחוזר הביתה.
אבא שלי אחרי חודש עבר תאונת דרכים, אני זוכר איך אימא שלי ישבה בוכה, מסביבה שני שוטרים ועוד אישה שלא הכרתי שהתבררה לבסוף כעובדת סוציאלית או פסיכולוגית, אני לא זוכר בדיוק מה היא הייתה.
אני זוכר שהנחתי את התיק ודרשתי לדעת מה קרה וכשגיליתי מה קרה עזבתי הכל ועליתי על האופנוע התנתקתי מהעולם, מהרגשות ומהמחשבות ונותן לרוח להצליף בי.
הלוואי ויכולתי להיות על האופנוע הזה כל חיי וליהנות מהרוח המרגיעה, אבל זה רק בגדר "הלוואי", הייתי חייב להיות חזק בשביל אימא שלי, כי ברגע שאבא שלי נהרג אני הפכתי לגבר בבית וגברים לא בוכים.

"הנה תפנה כאן." מור העירה אותי מהפלאשבאק שלי, פניתי לאן שהיא אמרה לי ונעצרתי מול הבית שלה.
"והגענו!" הכרזתי ובלמתי את האופנוע לגמרי ודוממתי את המנוע, ירדתי מהאופנוע ומור נעזרה בי בכדי לרדת, נשענתי והסתכלתי עליה מתקדמת לכיוון השער. מעט התעצבנתי היא אפילו לא הודתה לי בכל זאת, ישבתי איתה שם חצי שעה, היא הרסה לי את החולצה שלי עם הדמעות שלה וגם הסעתי אותה עד לבית כמו איזה פראייר.
היא נעצרה בשער והסתובבה היא הסתכלה עליי לרגע וחייכה חיוך ביישן כמו שרק היא יכולה לחייך.
"רוצה להיכנס?" היא שאלה בביישנות.