והינה שוב את מכסה את עצמך במסכות

והינה את קמה בבוקר, אחרי לילה חסר שינה.
אחרי ששעות את בוכה לכרית העבה שבמיטה.
את קמה לאט מהמיטה הקשה, זה נראה שגם היא פתאום הופכת נגדך, הורסת את שינתך.
את מתיישבת אל מול שידת האיפור, חושבת איך לטשטש את הראיות.
אז את לוקחת את המייקאפ, לכסות כמה שיותר שקרים, כמה שיותר טעויות.
מורחת על הידיים, לכסות את החתכים הבולטים, זה שורף, זה מכאיב.
אבל מה עוד את יכולה לעשות כדי להסתיר את האמת, רק בעזרת שקר זהיר.
ואת מורחת עוד שכבת מייקאפ על הפנים, אחת ראשונה כדי לכסות את הפגמים, אחת שנייה כדי להסתיר את כל הימים הקשים.
אחת נוספת, רק כדי להיות בטוחה שאין חורים במעטפת.
מעטפת שמכסה אותך, מעטפת שמסתירה אותך.
מסתירה מאחורי כל כך הרבה חומות, רק תזהרי…
שלא יתמוטטו עלייך הקירות.
ואז את מורחת מסקרה על ריסייך העבים, בכל זאת צריך להיות יפה לעוד יום לימודים…
אבל מה זה נותן, להיות מכוסה בכל כך הרבה מסכות, אפילו את, לא יכולה לראות את עצמך תחת כל אותם השכבות.
את מביטה לעצמך בעיניים, וגם הם ניראות כל כך מזויפות.
עיניים משקרות שהכל בסדר, בזמן ששום דבר לא הולך בין קוטלי החדר.
הדמעות זולגות, לבד, בלי שתרצי בכך.
החתכים שעל ידייך שורפים, גם אם את מתעלמת מהכאב שלך.
הדמעות מורחות את האיפור, השכבות מתקלפות.
לא משנה כמה עבדת על כל המסיכות, גם הם ירדו בסופו של דבר, גם אם זה אולי יקח להם שעות.