הזדמנות- פרק 36

מנקודת המבט של עמית:
ההרגשה הכי חרא של החיים שלך זה להיכנס לבית הספר ולהרגיש שכל העיניים מופנות אלייך. לראות את האנשים שהכי אהבת פשוט מתייחסים אלייך כמו כלום. לראות אפילו את האנשים מתכלים על אלון בסלידה ולו, לו לא אכפת. הוא רק מקרב אותי חזק אליו כדי שלא אבכה וכדי שלא אהיה לבד, מראה לי שתמיד אוכל להיאחז בו. אין תחושה יותר חרא מלהרגיש הבנאדם הכי בוגדני בעולם, להרגיש שאתה מתחרט על כל מה שקרה.
"בואי לפה" לחש לי אלון באוזן והלך נגד כל הילדים. הלכתי ביחד איתו, שומרת את כל הדמעות עדיין בעיניים כדי לא לפרוץ מולם בהתפרקות חסרת מעצורים. לא יכולתי להחזיק את עצמי, את הכעס שלי על עצמי, את הכעס שלי על כולם.
"עמית זה שטויות.." הוא נאנח, "יהיה בסדר. זה יעבור עוד כמה ימים, זו סתם תחושה מגעילה עכשיו אבל זה בית הספר הזה- חבורת רכלנים מסריחה אחת גדולה, וכשזה יעבור הכל יהיה בסדר".
"אני לא יכולה להתמודד עם זה.." נאנחתי, "אני לא יכולה. לא יכולה לראות את המבטים האלה ואת האכזבה הזו שכולם רוחשים לי. אני לא יכולה להרגיש טוב עם עצמי אחרי מה שעשיתי".
"עמיתי אין איך להרגיש טוב עם כל מה שקרה אבל כרגע את צריכה להתרכז באיך להסתכל על העתיד. את נכנסת לתקופה לא קלה של כיתה י"א ואין טעם שתשקעי במחשבות על כל הדרמות שמסביב במקום להתרכז בדברים שאת טובה בהם. תחשבי איזה תלמידה מוצלחת את..".
"אז מה?! אפילו את הפרויקט שלי עם אמיר יהיה לי קשה לעשות, איך הוא יסתכל לי בעיניים אחרי ששני שמיניסטים נפלו לרגליי ומה עשיתי? עשיתי את הרע מכל".
"עמית!" הוא צעק. אני השתתקתי. הסתכלתי עליו ועל הפרצוף הכועס שלו, על הכאב שהוא שידר בעיניו, על האכזבה. הזזתי את מבטי ממנו והדמעות זלגו מעצמן, זלגו וכיסו את כל הפנים שלי. שרפו כמו שדמעות מעולם לא שרפו לי. נתנו לי את ההרגשה האמיתית שפגעתי פה ביותר מידי אנשים ואין לי דרך חזרה. מעולם לא הרגשתי הילדה הקטנה שידחקו אותה לפינה וישאירו שם כי היא עשתה מעשה נורא. מצד אחד כל העניין היה נראה כאילו יצא מפרופורציה ושליטה, הרי אני עושה דרמה אחת גדולה מנשיקה אחת קטנה, מבגידה אחת קטנה, אבל הקטע הוא שבבית הספר הזה כל בגידה היא לא סתם בגידה, בטח שלא עם השמיניסטים הכי שווים פה. מישהי שהצליחה לסובב על האצבע הקטנה שלה את גיא ארבל.. מעולם לא היה דבר כזה. אני או נחשבת אליפות או נחשבת נוראית. אני מעדיפה את האופצייה השנייה. מה שעשיתי לגיא.. כל מה שגרמתי לו להרגיש ולא עצרתי אותו בזמן. מה אני בכלל יכולה לעשות כרגע? כל המחשבות הנוראיות על איזה אדם נורא אני פשוט לא יכולות להפסיק להשתלט לי על המוח.
כשהצלצול נשמע לא זזתי ממקומי, הייתי צריכה עוד דקה אחת לנשום. "אני אראה אותך אחר כך" שמעתי את הקול של אלון. הוא קם והלך לדרכו ואני אפילו לא הבטתי בצעדיו שהלכו והתרחקו ממני. כמה דקות אחרי זה הרמתי גם אני את עצמי ופסעתי לכיוון מסדרון כיתות י"א ואל הכיתה שלי. נכנסתי והמורה עוד לא הייתה שם אבל המבטים היו שם, המבטים הביקורתיים וההתלחשויות. התיישבתי במקום שלי מחכה שהיום המסריח הזה פשוט יעבור.
"אני לא אנטוש אותך" אמרה לי אחינועם לפתע כשהיא התיישבה לידי והניחה את תיקה בצד השולחן, "אני להבדיל מכל המגעילים האחרים יודעת קצת מה עבר עלייך ויודעת שאת הבגידה הזו את לא תיכננת. אני לא אפקיר אותך לבד מול שדה היורים הזה".
"אם רק הייתי יכולה להראות לך כמה אני מכבדת את זה בכל מחווה שהיא הייתי עושה את זה, אבל אפילו חיבוק פשוט יגרום לי לבכות יותר".
"אז אל, אבל תדעי שאני פה לצידך. את לא צריכה שום שמיניסט, החברה הכי טובה שלך לעד תישאר לצידך".
"באמת.. תודה על הכל אחינועם".
"יהיה טוב, אני מבטיחה" היא אמרה לי. בחרתי להאמין לה.