הבנה

הכל סוגר. לוחץ, ממש כמו סיר לחץ.
כולם אטומים ולא מבינים. אפילו לא מנסים. לא רוצים לנסות. 

כולם מצפים שתהיי בסדר. כולם מצפים שתעשי מה שהם רוצים, שתתני משהו לאחד ותגרעי מהשני. 

הכל מבולבל ולא מובן. כמו ציור מודרני מקושקש על בד שחור לגמרי וקווים בהירים מסתתרים מתחת לקוי שמן עבים וכהים. 

את רוצה לעקוב אחרי הלב שלך, אבל רוח עזה סוחפת אותך אחורה בכוח, אל נקודת ההתחלה, ואת נעצרת. מנסה איכשהו להבין מה הולך כאן והרוח שורקת והעצים עוד רגע מתנתקים ממקומם והשמש החיוורת בשמיים מנסה לשלוח עוד כמה קרניים קלושות, משתדלת לתת לך את כל מה  שבאפשרותה לתת לך. את מנסה, כל כך רוצה לחוש בשמש החמימה הזו, והיא נעלמת בכל פעם שאת מנסה לתפוס את נקודת האור, כמו מתחמקת. 

רוח. עצים. שמש. חושך. הכל מבולבל, מסוחרר. 

את לא יכולה יותר. מנסה לצעוק, לבקש עזרה בלי מילים, לבכות בשקט ולהתאכזב… כל כך רוצה שיבינו את מה שאת מרגישה בפנים, את הצורך הנואש שלך, בשיתוף.

וכולם אטומים. גורמים לך לעוות את הדמעות שלך. להדביק לך חיוך, ולהגיד שאת מאושרת בצורה שאת חיה, אפילו שהם יודעים כמה את מרוסקת מבפנים. 

לו רק היו מבינים את הצורך שלך בשיתוף. בכמיהה, ברצון לתת. יתכן שהיו מאפשרים לך לעשות זאת. אז כנראה הם יודעים טוב מאד למה הם לא רוצים להבין. להיות אטומים כל כך.  

תהיי חכמה. אל תתני להם לבלבל אותך. תנגבי את הדמעות, תנסי למצוא את השביל הנכון גם באור החיוור שעוד נשאר לך. 
כי צריך להמשיך לקוות גם כשהכל סוגר. לוחץ, ממש כמו סיר לחץ.