דניאל (הסיפור החדש שהתחלתי) פרק 1

חשוב לי לציין לפני שאני מתחילה שפעם הייתי בוכה אם לא היו תגובות ועכשיו כבר לא אבל אני עדיין מצפה שתגיבו ותגידו מה דעתכם! ♥
פרק 1:
"שיעורי בית… היש דבר מעצבן מכם?" שאלתי את המחברות והספרים, נראה שמרוב שיעורי בית אני מתחילה לאבד את שפיותי וזה לא סימן טוב.
רציתי כבר לסיים את שיעורי הבית שלי ולהמשיך בבניית הדגם הזערורי של המכונית היקרה בעולם שהתחלתי לפני כמה שבועות, היו לי כבר דגמים זהים שלה בכל הגדלים שבאמת נסעו ממקום למקום בעזרת צריכה של דלק, רציתי לייצר צי של מכוניות קטנות, כבר עשיתי את זה עם דגם אחר של חברת פרארי.
"דניאל, רדי לארוחת הערב, מיד!" אמא שלי צעקה לי מלמטה, שמעתי את אחי מתפזרים בין החדרים שלהם, בקרוב אחי שאיתו אני ישנה בחדר יחזור. לעזאזל.
בגלל שאנחנו עניים והרבה אחים אין לנו מספיק כסף בשביל חדר לכל ילד, ואפילו מיטה לכל ילד, היו זמנים גרועים יותר בהם ישנתי עם אחותי הקטנה, אמנדה, היא קטנה ומתוקה אבל סהרורית והולכת תוך כדי שינה, התלוננתי על זה לאמא שלי והיא העבירה את אמנדה לחדר נפרד ואני נדפקתי עם אחי הגדול, סטיבן.
סטיבן שונא אותי מילדות, הוא בן שש עשרה ואני בת ארבע עשרה ומגיל צעיר הוא צוחק עלי ומציק לי, גם בבית הספר. הוא גורם לאמא לכעוס עלי ומעצבן אותי למוות, לכן אמא תלתה כמה וילונות ובדים ויצרה סוג של וילון שעזר קצת נגד ההצקות של סטיבן.
אבל הדגש פה הוא על המילה קצת.
"הו דניאל… אמא קוראת לך כבר כמעט חמש דקות לאכול ואת לא באה… מה את עושה?" סטיבן הסיט את הוילונות ונכנס לחדרי.
סטיבן נאה, ללא ספק, הוא דומה לי מאוד: גם לו יש עיניים ירוקות ושיער חום שנראה טוב מאוד, למרות שבמקרה שלו זה לא קשה להבין למה הוא נראה טוב כל כך, הוא מתקלח לפחות חצי שעה כל יום בערב ועוד חמש עשרה דקות בבוקר, ברור שהוא ייראה טוב.
פרט לזאת הוא שרירי ושזוף.
"אני מבין, בונה דברים עוד פעם? ומה עם שיעורי הבית שלך?" סטיבן הרים את קולו.
"שלא. תעז." סיננתי.
"דניאל! איך את יכולה להזניח ככה את הלימודים?! אמא כבר עייפה מכל העבודה ואין לה כוח לטפל בעצלנות שלך ואת מנצלת את זה בלי בושה! די כבר לבנות שטויות במקום ללמוד, עוד יעיפו אותך מבית ספר!" צעק סטיבן, אמא שלי החלה לעלות במדרגות.
סטיבן משך אותי החוצה מהחדר ודחף אותי אל אמא.
"אמא, אם את צריכה שאני אבדוק שהיא עובדת את תמיד יכולה לסמוך עלי." סטיבן חייך ברוע.
"סטיבן, אתה יודע מה, מאוד יועיל לי אם תבדוק שהיא אוכלת ועושה את שיעורי הבית שלה ולא בונה. ושהיא נשארת מחר בבית לאורך כל היום כי היא בריתוק." אמרה אמא שלי, קוראים לה וונסה, יש לה שיער חום ארוך וחלק שהיא חמצנה לפני שנתיים, עיניים שחורות קטנות ומשקפיים עם מסגרת אדומה, נקודת חן מעל השפה העליונה, שפתיים גדולות בשרניות וחושניות וחזה גדול מאוד. היא גבוהה יחסית אבל לא רזה, יש לה כרס קטנה.
"ברור אמא." סטיבן לקח את ידי והניח לה לעבור במסדרון אל החדר שלה.
"את כל כך הולכת לעבוד היום." סטיבן חייך ברוע ומשך אותי בכוח למטה במדרגות, התנגדתי לו והמדרגות חרקו ברעש שכנראה הקים את כל מי שהיה בבית על הרגליים.
"בואי כבר. לפני שתקבלי עוד ריתוק." סטיבן סינן, הפסקתי להתנגד לו.
הלכתי אחריו למטבח בלי שהוא עוזב לי את היד, באותו הרגע רציתי להתנגד לו בכל הכוח, לא להתייחס לאף אחד, גם לא לאמא ולריתוקים המטופשים שלה, לא לשיעורי הבית ולא לכלום, פשוט ללכת לפינה שלי, לבנות לעצמי בונקר ענקי ממתכת ולא לצאת ממנו יותר מעולם.
או לפחות עד שסטיבן יבוא להתנצל על ארבע, יש לי הרגשה שהאפשרות הראשונה תקרה קודם.
"אז בוא נראה מה אמא השאירה לך לאכול…" סטיבן הביט אל תוך הצלחת שלי, אני התחמקתי מהאחיזה שלו והבטתי סביבי במטבח הקטנטן, בסלון עם הספה הישנה והטלוויזיה הישנה שלא עובדת כבר שנים, הבטתי בחלונות הסגורים, נראה שמישהו ניסה לבדוק שייכנס לפה כמה שפחות אור כי גם התריסים היו מוגפים וגם הוילונות והסמרטוטים נתלו שם כדי להסתיר כל טיפת שמש שעלולה לחדור את האפלה הנצחית של הבית שלנו.
"פסטה ברוטב עגבניות! מתכון ביתי! לא אכלנו כזה כבר כמה חודשים… אני יודע מה את תעשי עכשיו." סטיבן אמר וגרם לי להסתובב אליו.
"אני, אני יודעת." נאנחתי, סטיבן תמיד היה עושה לי את אותו הדבר: אוכל את האוכל שלי בזמן שאני הייתי צריכה לשטוף את כל הכלים, המטלה של סטיבן בבית.
"מצוין. ותוציאי לי איזה מזלג בדרך." הוא אמר, נאנחתי והלכתי אל אחת המגירות, הוצאתי לו מזלג ונתתי לו אותו, הלכתי לשטוף את הכלים.
נראה שמישהו השתדל לאכול היום הרבה כי הכיור היה מלא.
התחלתי לשטוף כשאני חושבת על בית הספר, איכשהו המחשבות שלי נדדו אל דון.
דון היה ילד בן 18 כמעט שהטריד אותי בכיתה ג' ובכיתה ו', בכיתה ז' נהיינו חברים ונפרדנו לאחר חצי שנה כשתפסתי אותו בוגד בי עם ילדה אקראית במסיבה שאליה הוא לקח אותי.
והכי באסה? הוא עוד העז לרוץ אחרי כל הדרך מהמסיבה שממנה ברחתי בדמעות רק כדי להיפרד ממני במילים הבאות: 'אני הבנתי שאת רכרוכית מדי בשבילי, אני לא יכול להמשיך להיות איתך, אני חייב לחזור לחברה החדשה שלי, ביי.'
אחרי זה לא יצאתי מהבית חודש וחצי, הרגשתי כל כך רע עם כל הדמעות שבכיתי, הרי אני אמורה להיות חזקה וקשוחה, אני בונה דברים, אסור לי לבכות.
לאחר מכן חזרתי לבית הספר, הצלחתי כמעט להתגבר עליו, אבל לא לחלוטין.
כל פעם שהתחלתי לשכוח מדון ראיתי אותו בבית הספר, בשירותים, בהפסקות, מתמזמז עם בחורה אחרת כל פעם, וכל פעם מחדש הרגשתי את הכאב שבמראה שלו עם הבחורה ההיא במסיבה.
"דניאל, למה את עדיין לא שטפת את כל הכלים?!" סטיבן אחז בידי וסובב אותה מאחורי גבי, התקפלתי בכאב אבל הוא לא עזב את היד שלי.
"אין לי כוח לשטויות שלך! עוד שתי דקות את בחדר ואחרת יכאב לך מאוד!" סטיבן עזב אותי ואני נפלתי על הרצפה, ברגע שהוא עלה במדרגות נעמדתי ובעטתי בארונות, עיני דמעו, רציתי לרצוח את סטיבן, לחנוק אותו במו ידי, לנסר אותו לשתיים במסור חשמלי, לענות אותו, להחזיר לו, לנקום בו.
"נקמה סטיבן, תתכונן, הנה אני באה." לחשתי ודחסתי את כל הכלים המלוכלכים חזרה לארונות שלהם, עליתי במדרגות לחדרי והתיישבתי על המיטה של סטיבן.
"נו, סטיבן, רוצה לעזור לי לעשות את שיעורי הבית?" שאלתי בחיוך זחוח.
"רוצה לדעת את התשובה?" הוא שאל בזעם.
"ברור שאתה רוצה אח גדול! אני מתה עליך, חכה אני אביא אותם." צחקתי והלכתי להביא את המחברות ואת הספרים שלי, סטיבן נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ מכעס כשחזרתי.
"אני לא עוזר לך. את תכיני עכשיו את השיעורים שלי." הוא אמר בזעם, מסנן את המילים באטיות כדי לא להתפרץ עלי ולנסות להרוג אותי.
"בחייך, סטיבן, פשוט תעשה לי טובה ותשתוק מדי פעם." חייכתי אליו והתחלתי להכין את שיעורי הבית שלי, סטיבן העיף כיסאות, שבר דברים, הפיל דברים וצעק עלי קללות אבל אני רק הרמתי את מבטי אליו וחייכתי חיוך זחוח.
"יש לך בעיות כעס. לך לגמילה." אמרתי לו ונכנסתי מאחורי הוילונות, מבינה שהשארתי את שיעורי הבית שלי בידיו מאוחר מדי.
'אוי שיט.' חשבתי כששמעתי דפים נקרעים.
ולמרות זאת, משהו אמר לי שהיה שווה להניח לו לקרוע לי את שיעורי הבית רק בשביל מה שיקרה מחר, כי מחר לא אני אהיה מרותקת, אלא הוא.