חדר ההתאבדות- פרולוג

"אתה רגיש, והם לא מבינים את זה. אתה נפגע כי אתה רגיש. כי אתה שונה" היא אמרה. שיערה הוורוד נצנץ, כמעט הדבר היחיד שיכולתי לראות בתמונה שהמצלמה שלה שידרה. פניה היו מכוסים במסיכה מנצנץ. ואני הבטתי במחשב שלי, בתמונה שלה במצב אומלל כמעט מידי. התנדנדתי מפה לשם, גופי חלש ורזה, אני לבוש סה"כ מבכנסיים קצרים וכחולים שמצאתי על המיטה לפני כמה ימים, מאז לא הורדתי אותם. שיערי כיסה את כול שדה הראייה שלי, הרעב הציק לי ברמה מטורפת בבטני, חיבקתי את עצמי, מתנדנד. חסר כוח. חסר אונים.
"אני גם כזו. יש עוד המון כאלו. הם יצחקו עלייך, הם יפילו אותך על הרצפה… זה המ שהם רוצים לראות" היא נאנחה.
"אבל למה להם?" הרגתי כמו ילד בן שלוש שמנסים להסביר לו כמה זה חמש ועוד חמש.
"כי ככה הם" היא אמרה את זה כאילו זו עובדה שתמיד הייתה קיימת. אבל…טוב, עד איזה שהוא מקום זה לא קרה לי. "חוצמיזה" היא נשמעה קצת משועממת "אתה עושה את זה לעצמך"
"מה?"
"הם חותכים לך?" היא שאלה בתובענות כמעט, כאילו התשובה חשובה לה מידי כמעט.
"לא…" מלמלתי "אבל הם אשמים"
"אתה אשם יותר מכולם"
"אז את מאשימה אותי שאני שונה?!" הרגשתי את הכעס מתחיל להתפרץ החוצה. לפני רגע היא הייתה החברה הכי טובה שלי, שלא הכרתי. היחידה שהייתה לצידי. היחידה בכללי כמעט.
"לא. אני מאשימה אותך בזה שבנוסף לזה שאתה שונה, אתה מבדיל את עצמך עוד יותר" הכעס נשמע בקולה פוגע ונפגע.
"את זאת שאמרה לי את זה!!" הצעקה םרצה מפי לפני שהפסקתי לעצור אותה. פני התעוותו, יכולתי לראות דרך המחשב, עייני פתאום תהעגלו והפכו לגדולות יותר ויותר. פחד מילא את מחשבותיי. למה היא חוזרת בעצמה? מה פתאום היא משנה את דעתה?! "אתה יודעת מה!" צווחתי "את אשמה! את תמיד היית אשמה!" צרחתי. יכולתי לראות את שיערה הורוד נע בחוסר הבנה ואכזבה. כאילו הוא אומר לי, נוזף בי שאני נורא כול כך. והיא ניתקה.
קברתי את ראשי בכרית שליידי וצרחתי. חוסר האונים הזה הורג אותי. "
"סילביה! תחזרי!" התקשרי שוב. ושוב. הדמעות התחילו לעלות לעייני, כול רגש שלילי קיים פשוט דקר את ליבי בסכינים. לקחתי את הלפ-טופ וזרקתי אותו על המיטה, כמעט פוגע בקיר.
לא הייתה לי סכין. לא היה לי כלום.
כלום.
שום דבר.