הקרב האחרון על חיי

הקרב על חיי, הוא קרב אשר מתחולל ברבים מהלוחמים אשר ראו וחוו את המלחמה על בשרם. הקרב הוא על אהבה, שינאה ותיקווה. הקרב הוא לא נגד צבאות, לא נגד אוייב ואולי בעצם כן… כי האויב הגדול בקרב הזה הוא אתה עצמך…

הקרב האחרון על חיי
לו רק, לו רק ידעתי…. שכך יתגלגלו חיי. לו רק הייתי יודע, האם הייתי חוזר וחותם? האם הייתי משנה את רצף האירועים? את מהלך חיי? את הגורל?
מדי לילה ולילה, השאלות עולות וצפות, עולות ומציפות את כל ישותי, מגירות בראשי סדורות בסדרי זיכרונות מהעבר, זיכרונות ממראה עיניים, דם, קטועי גפיים, מעיים המשתלשלים מגופו של… עיניים המביטות בך בתחינה, בכאב, בתקווה… גופות של אויבים, של חברים… זיכרונות ממשמע אוזניים… צעקות הכאב… והקריאה "חובש, נפגעתי!" ומריח הנחיריים… ריח אבקת השריפה, ריח הגופות החרוכות, אותו ריח הנדבק בך לכל חייך ומלווה אותך לכל אשר תלך… והזיכרונות עולים וצפים, מימים רחוקים, בימים ההם… בגיל בו מרבית הילדים בעולם חובשים את ספסלי האוניברסיטה, ואנו, הילדים של המדינה, חובשים את הכומתה, המעידה כי אתה שייך לכוחות צה"ל.

הייתי בין "יחידי הסגולה" אשר הצבא בחר ואימן להיות כלי משחית, כלי המאומן להרוג ולשכוח…
בחופשות הנדירות בהן יצאתי לבית, הסתגרתי בחדר. חברי, ידידי ומשפחתי לא הבינו, הם לא הבינו את תופעת נקיפות המצפון אותן נשאתי מרגע יציאתי את הבסיס ועד חזרתי, אותן נקיפות מצפון אשר חלחלו והתקבעו כגוש בגרון, בגין החברים אשר נשארו מאחור, אותם חברים אשר יישארו ערים כל הלילה בקור המקפיא, בבוץ, בחשיכה, באצבעות קפואות על ההדק – מוכנות בכל רגע נתון לשחרר קליע לעבר כל דבר שזז, לירות, כדי להרוג… חברי ואני היינו מכונות ההרג של המדינה, לצורך כך אומנו ולשם כך ייעדו אותנו…
אך לא על זאת רציתי לספר… הסיפור האמיתי שלי ושל חברי, מתחיל ביום בו השתחררנו מהצבא.

כרגיל, עם השחרור, רובנו עושים את המסלולים הרגילים, דרום אמריקה, המזרח הרחוק, ועם חזרתנו ארצה מתחילה המלחמה האמתית… מלחמה לא נגד צבא, לא נגד חיילים, לא נגד בשר ודם. המלחמה המתחוללת בך היא נגד רוחות רפאים, נגד נדודי השינה, נגד המראות שעולים וצפים. המלחמה היא עם עצמך, בראשך, ובמלחמה הזו הפסדתי… לאחר מס' שיחות עם גורמים בצבא קיבלתי כתובת של פסיכיאטר והלכתי, וכי מה היה לי להפסיד? אדם מבוגר קיבל את פני, בזבזתי שם שעה ארוכה בשתיקה והתבוננות בספרייה הענקית שהייתה עמוסה בספרי המקצוע… לאחר כחודש שוב חזרה התמונה על עצמה, שוב כתובת, שוב משרד קר ומנוכר, שוב שעה שהלכה לאיבוד ושוב שתיקה, ובגרוני סכר ענק, עוצר טונות של שיטפון רגשות…

לאחר כחודשיים, שוב מכתב והפנייה לפסיכיאטר, שוב הלכתי והפעם הגעתי לדירת מגורים. בפתח עמדה בחורה צעירה, "היכנס ומצא לך מקום לשבת", אמרה.
"איפה אביך?" שאלתי.
"למה אתה צריך את אבי?" השיבה.
"את הדוקטור", הפטרתי בחוסר סבלנות.
"אני המטפלת שלך", ענתה בהתרסה.
ישבתי והתבוננתי בה, גופה צנום, עיניים שקדיות כבויות משהו. לגופה מכנס חום וסוודר באותו גוון, אך גדול בשתי מידות ממידותיה… את אצבעה חבקה טבעת נישואין עדינה, על השולחן היה קלסר עב קרס, שמי התנוסס עליו באותיות קידוש לבנה. התרגלתי כבר במצבים אלה ועיני ננעצו בקיר, מביטות לחלופין בתעודת ההסמכה ובתמונת הנישואין שלה. שוב התהדקו שפתי ומילה לא יצאה מפי, שוב סכר ענק חסם את רגשותיי, לאורך כל הפגישה עיניה ננעצו בי. בתום השעה היא ניגשה לדלת, פתחה אותה וסימנה לי בראשה לצאת. בעודי עובר את מיפתן הדלת, שמעתי אותה אומרת "בשבוע הבא באותו יום ובאותה שעה".

שבוע עבר… עוד שבוע של סיוטים, חלומות, נים ולא נים, ושוב מצאתי את עצמי יושב מולה, מכנס שחור לגופה וסוודר תואם, גדול בשתי מידות, זרוק על כתפיה. שוב נועץ את מבטי בקיר, מפנה את עיני לחלופין בין תעודת ההסמכה לתמונת החתונה, עיניה נעוצות בי. היא הגיפה מעט את התריסים וחשיכה נעימה השתררה בחדר. דקה לפני סיום השעה היא הושיטה את ידה לעברי, "שמי רונית". "אני יודע", אמרתי ויצאתי לרחוב המואר…

בשבוע לאחר מכן, ללא הזמנה, התייצבתי בפתח ביתה, באותו היום ובאותה השעה. עוד לפני שהתיישבתי, היא התריסה לעברי בשאלה, "למה באת?" לא הייתי מוכן לשאלה… גם תשובה לא הייתה לי… גם לדבר לא רציתי. כל רצוני היה לשבת ולהרגיש אותה לידי… היא נסכה בי תחושת רגיעה, שעה של שיככה… אצבעותיה סיבבו את טבעת הנישואין, עיניה השקדיות הביטו בי, חודרות את מחשבותיי…
"לפני כשנתיים הוא נהרג, בירח הדבש, תוך כדי קרב", אמרה, "הכרתי אותו בסדיר, בגדוד צנחנים 202, ביום בו הודעתי למשפחתו כי בנם ואחיו נהרג בהיתקלות. זה היה תפקידי בצבא, במחלקת נפגעים, להודיע למשפחות על האובדן…" בשתי ידיה חיבקה את גופה, קירבה את אפה לסוודר הגדול ממנה בשתי מידות ולקחה נשימה ארוכה. דוק של עצבות שכן בעיניה, "אני זוכרת את כולם… את צעקות השבר, היגון והאובדן… הם איתי והוא כל הזמן בתוכי…" ואז הוסיפה בקול חלש, בלחישה – כמעט בתחינה – "חבק אותי בבקשה…"
אספתי את גופה הצנום בזרועותיי, נישקתי את שפתיה… ללא מילים היא פשטה את בגדיה ונשכבה על הרצפה הנוקשה, היא לא רצתה סקס לשם סקס, היא שכבה על הרצפה הנוקשה, הקרה, כדי לזכור… כדי לא להיסחף… היא רצתה אהבה, בדיוק כמו שאני רציתי… רכנתי מעליה, פעימות לבי הלמו ברקותי ,לא זוכר מתי הייתי עם אישה, לא יודע למה אני עוד כאן, כל ישותי רצתה לקום ולברוח וכל רצוני היה להישאר…
ידיה נשלחו ופרמו את כפתורי הג'ינס…
כחיות פצועות תינינו אהבה, דמעותיה ודמעותיי מתמזגים, שפתותינו שואבות את המליחות, כל הכאב, האיפוק, התסכול והצער שצברנו במשך השנים התפרץ ללא מעצורים, ללא מסיכות, ציפורניה שרטו וחרצו את גופי עד זוב דם, היא נאנקה, צעקה, בכתה, הברות בלתי מובנות הגיחו מגרונה, ידי אחזו בשערותיה, מושכות ומורטות, שיני ננעצו בכתפיה, משאירות עקבות של דם. כשהגעתי לאביוני פרצה מגרוני זעקה על-אנושית כחיה פצועה, גוססת, הנאחזת ברסיסי חייה האחרונים… כל שאמרתי מילה אחת, "למה?" גוש סלעים נתקע בגרוני , אוצר בתוכו את הזיכרונות. זיכרונות אשר מדי שבת לוקחים אותי למרחבי המדבר, למצוא את אשר איבדתי בנעורי, את חברי, את עצמי…

את רונית לא ראיתי יותר, גם היא לא יצרה קשר, ואולי טוב שכך… שנינו היינו ונשארנו קורבנות של המלחמה, של החיים… של האובדן… האובדן האישי של היקרים לנו וגם האובדן שלנו, אובדן חיינו עם עצמנו…