סתם חלום רע- חלק 3

התעוררתי בפיהוק וראיתי מבוגרים נכנסים לתחנת הדלק ברגל.
יצאתי מהאוטו וסגרתי אותו על ידי לחיצה על הכפתור שבמפתח, ואז ניגשתי לחנות הקטנה שהייתה שם כדי לשאול איפו אני ולאיזה כיוון לנסוע כי הניווט מקולקל.
כשנכנסתי הכל נראה כרגיל ולכן בעדינות ניגשתי לקופה.
"אמ…שלום? מישהו יכול לעזור לי?" שאלתי והצצתי טיפה בקופה כשעמדתי על קצות האצבעות.
"הלו?" שאלתי שוב כשאף אחד לא ענה לי, אוף איזה אנשים מוזרים עושים את ההההההההההההההה- פתאום הרצפה נעלמה והתחלתי ליפול למטה "הצילו!!!" צרחתי ואז פתאום הרגשתי שנחתי על איזה משהו קפיצי או משהו.
"איפו אני?" שאלתי טיפה המומה.
———————
"מתי נראה לך שהיא תתעורר?" שמעתי את אמא שלי שואלת את אבא שלי, פקחתי את עיניי לאט לאט, זה היה רק חלום?!
"סוף סוף התעוררת!" אמרה אמא.
שיפשפתי את עיניי ולא ראיתי זכר לתחנת הדלק שנעצרתי בה או לתחנת הדלק שבה נרדמתי בחלום.
"אמא אנחנו תיקנו את הפ'נצר? שאלתי.
"הו, כן בהחלט פשוט זה לקח לנו קצת זמן ואת נרדמת ואת כבר יושנת שלושת רבע שעה!" אמרה אמא.
"אה..אני לא יודעת מה קרה לי" חייכתי בקושי וליטפתי את השיער שלי שהיה פזור וחימם אותי קצת.
"טוב דיי לדיבורים, אני הנהג ואני לא יכול לראות איזה נוף יפייפיה יש כאן! אולי אתן תסתכלו?!" אמר אבא שלי.
חייכתי לעצמי והבטתי בחלון "זה היה רק חלום" מילמלתי.
———————
"אז מה הפסדתי כבר?" שאלתי את ההורים שלי שהיו שקטים ואני רק מילמלתי מילות שיר.
"אה..כלום, רק נופים מדהימים ושכשקראנו לך להתעורר וניערנו אותך את לא קמת" אמרה אמא.
"אה..טוב" אמרתי והרגשתי שהיא לא רוצה לדבר אז לא הפרעתי לה יותר.
המשך הנסיעה הייתה מדהימה, ההרים והטבע הנפלא שנראה מהחלון נראה כמו התמונות האלה לרקע למחשב! חבל שאין לי מצלמה לצלם את זה! זה נראה כמו חלום! אבל מה שהיה קודם היה סתם חלום רע, כאילו שבת 14 יכולה לנהוג! התחלתי לצחקק פתאום וההורים שלי נראו מבולבלים.
—————-
בסוף הגענו לאיזה יער שאפשר לבלות בו, טוב ככה היה כתוב על השלט בכניסה: "יער יפה ונחמד! מומלץ לבילוי!" האנשים של היום לא יודעים איך להמליץ על אתרים מקסימים כאלה!.
הלכנו ביער כבר איזה עשר דקות והתחלתי לפהק שוב "אמא, אבא? אפשר לעצור שנייה?" שאלתי ופיהקתי מולם בדיוק כשהם הסתובבו לראות אותי.
"כן בטח!" אמרה אמא שלי והצביעה לעבר הספסלים "יש שם ספסלים, בואו נעצור שם" נאנחתי, נו טוב גם ספסלים זה טוב.
התיישבתי על אחד הספסלים שנראו לי הכי נורמלים, למרות שאף אחד לא מנקה את הספסלים האלה כי זאת שמורת טבע ואין מנקים לטבע ולליכלוך של בני האדם שזורקים כל מיני ליכלוכים גועלים שלהם, אם אני הייתי הטבע הייתי מקיאה. ההורים שלי התיישבו לידי והתחלתי להסתכל סביבי, היה יפה כאן כל כך! אמא שלי התחילה לצלם כל מיני תמונות וציחקקה לעצמה.
התחלתי לעצום עיניי ולפהק, הדבר האחרון שראיתי זה לילה שחור במיוחד….
————–
התעוררתי כשאני לבד ביער שהייתי בו לפני שנייה אבל העצים לא היו שם פשוט!. בגלל שעכשיו לפי מה שנראה לי היה צהריים עוד ראיתי טוב והתחלתי לחפש אחר מישהו שיוכל להסביר לי מה קורה כאן!.
פתאום מצאתי איש שסופר שטרות על ספסל אחד.
"אהה סליחה?" שאלתי וניגשתי לאיש. האיש הביט בי עמוקות בעיניו הכועסות אבל הוא עצמו חייך.
"מה את רוצה?!" צעק עליי, טוב זו לא שפת דיבור כאן!.
"אמ…איפו אני?" שאלתי והאיש התפוצץ מצחוק, הייתי מבולבלת כל כך! איפו ההורים שלי ומה לעזאזל קורה כאן?!.
"את בשנת אלפיים ותשע עשרה" אמר האיש בלעג.
"היי אנשים!" הוא צעק פתאום וכל מיני אנשים נאספו סביבי. הם התחילו ללחשש על משהו והביטו לעבר החולצה שלי.
"יש לה את המפתח!" צעק אחד מהם והם התחילו לרדוף אחריי.
צרחתי כמו משוגעת והתחלתי לברוח, מה הם רוצים ממני לעזאזל?! על איזה מפתח הם מדברים?!.
"תתפסו אותה! אני רוצה את המפתח הזה!" צעק האיש שדיברתי איתו מקודם.
"אין לי כלום!" קראתי בפחד, שיעזבו אותי בשקט!.
"דיי!!!!" צרחתי ופתאום נעצמו עיניי.

המשך יבוא….