אל עצמי

אל עצמי. כתב הרצל.
שנים חיפשתי אותך, עצם יקרה, מרגע הולדתי אפי רחרח ורחרח עד שמצאתיך, עצם יקרה.
ועכשיו שמצאנו אחד את השניה אקבור אותך כמנהגי אבות אבותיי.

היום מצאתי את העצם שלי, באתר באינטרנט, לא, זה לא בחור, לא אביר, לא חצי שני, זה קורס בו אוכל ללמוד לאפות. חודשים חיכיתי שהקורס יתווסף לרשימה והנה הוא שם. ואני עומדת עם המילגה שלי ומרגישה שמחה, התרגשות וכמובן, פחד.
כי הנה זה מתחיל. החיים האלה.
"מה את עושה עכשיו?"
"קורס קונדיטוריה"
סופסוף יהיה לי מה לענות לאחרים.
"ומה תעשי עם זה?"
"נראה לאט לאט, תכלס יום אחד אני רוצה בית קפה"
"את יודעת שזה מקצוע מאוד תחרותי"
"אני יודעת, אבל יהיה בסדר"
"לא, זה נורא קשה, זה כל יום איזה 9 שעות, תסתדרי עם זה?"
"כן, נראה לי, מה ז"א? למה לא?"
"סתם, נו זה…טוב תמיד יש ביקוש בבתי מלון"
"אני לא רוצה לעבוד בבית מלון"
"אה את לא רוצה לעבוד בבית מלון…"
"לא"
"טוב שיהיה לך בהצלחה"
"תודה" אני אומרת, מרגישה כאילו עברתי עכשיו את הקורס וכבר אני עייפה.
אבא, אני זועקת לשמיים,
סדר את ליבי. הכל שם בלאגן. כבר שנה לא הרמתי אצבע.
"אני יודע"
"כן אה?"
"נו ברור, חיכיתי שתקראי לי"
"אז יאללה"
אני אומרת, והולכת לישון