מלחמת הזעם(משני צורה) 2
התחלה
שהייתי קטנה,
נהגתי כשהברק הראשון יורה לעבר השמיים לרוץ אל החדר הקטן של הורי…
חדר קטן שניחוח החמימות נשאר שם והישאר שם כמו תמיד…
אני זוכרת את פסיעותי הראשונות..
רגלי היו קטנטנות כל כך וגופי לא הגיעה אפילו למטר.
התהלכתי אל החדר של הורי מפוחדת…
רוצה לקפוץ על מיטתם ולשמוע את אימי לוחשת "אני כאן"
שהיא מלטפת את שערי שעדיין אפילו לא ארך מספיק כמו כל ילדה בכיתה א.
אני פוסעת כמה צעדים ושומעת את הרעם השני שמכאיב לאוזני..
כשרגלי נאחזות בכוח המשיכה ונשארות יציבות מהמראה המפחיד שמשתרר
אני שומעת את הרעם השלישי שמבהיל אותו וגורם לרגלי לרעוד
מתוך החושך שהייתי כלואה בו ראיתי עיניים..בהחלט הן היו אנושיות…
הם היו ירוקות עזות וזהרו בחושך.
הם הביטו בי בחשש ואז נעלמו כשראיתי משהו נופל מהחלון…
רצתי מהר לקחת כיסא והבטתי דרכו,לא היה שם כלום…רק חושך מחריד ומאיים…
ציפור שצבעה הזוהר הירוק שהצלחתי לקלוט,התעופפה בין השמיים השחורים…
היא התעופפה לתוך החושך המחריד ונעלמה שם כאילו לא הייתה מעולם…
ירדתי מהכיסא ורצתי לחדר הורי…
שאני עומדת על מפתן הדלת,
הכל ריק…
אין את ניחוח החמימות ואת הנר שתמיד האיר את החדר באור
אני מתקרבת אל המיטה ומרימה את השמיכה שעטפה אותה..
אבל הם לא היו שם…
הם נעלמו…
9 שנים שלא ראיתי אותם…
ואני נשארתי לבד…
ילדה בודדה ללא עתיד…
ללא בית..
ילדה ללא חלומות..
ילדה שהנקמה שצרבה בלבה המשיכה לגדול מדי שנה….
תגובות (0)