רק רציתי לומר פרק 1

"אני מסתכל על עיניה הנוצצות ועל שפתיה הרכות ושיערה הארוך, רק רוצה לומר לה איך אני מרגיש" אמרתי לעצמי בלב
"אחי הגדול" נשמע פתאום קולה הרך, יצאתי מהאשליה.
"אופיר? משהו קרה?" שאלה, "שום דבר" עניתי מדוכדך, נבוך מהמחשבה
"בטוח..?" שאלה קרובה אלי, "כן, זה שום דבר" צחקתי וחייכתי חיוך מזויף והתרחקתי מימנה מעט.
"יש לי מבחן גדול מחר אז אני הלכת היום לאנה אחרי הלימודים" אמרה קופצנית ומחייכת.
"אוקי, אבל אל תחזרי מאוחר מידי לוסי" אמרתי בדאגה, אצלך שמונה בערב זה מאוחר מידי" צחקה לוסי צחות מתוק.
"נכון, כדי שתלכי לכיתה לפני שתאחרי לשיעור"
"ביי אופיר" אמרה והתחילה לרוץ לכיוון כיתתה, "ואו אתה באמת אוהב אותה" אמר לפתע חברי הטוב עומר "לא, אני פשוט דואג לה, היא אחותי לא?" אמרתי בהתחמקות "למה אני לא ממש מאמין לך?" אמר עומר והתחיל לצחוק" כי אתה טיפש, זה עונה לך על השאלה?" אמרתי בכעס
"אני רק מזהיר אותך, יש ביניכם קשר דם"
"אתה צודק, אני פשוט צריך… להתרחק מימנה, אבל אני פוחד שאני יאבד אותה.." אמרתי בעצבות.
"אופיר תקשיב, היא לעולם לא הייתה שלך"
"תודה חברי הטוב אתה ממש מעודד" אמרתי והלכתי לכיתה.
כל השיעור חשבתי עליה, "אופיר, אתה מוכן לומר לנו את השורה שקראתי עכשיו?" אמרה המורה בטון כבד וכועס.
לא…" אמרתי בבושה "הקשבת בכלל לכל מה שקראתי?" שאלה המורה, "לא" אמרתי בייאוש

"התקבלתי" אמרתי ברצינות "מזל טוב אחי" אמר עומר בשמחה "עכשיו אני בטוח יתרחק מלוסי" אמרתי בעצבות
"אמרת לה שהתקבלת לאוניברסיטה בניו יורק?" אמר "לא… אני לא יודע ממש איך לומר לה את זה" אמרתי, "כמו שאמרתי לי" אמר עומר ונכנס לשירותים.
"אבל האים היא תהיה עצובה? האים היא תדאג או תכעס, או שבכלל לא יהיה לה אכפת…" אמרתי כשראשי מביט לרצפה.
"טיפש" אמר עומר מבעד לדלת של השירותים "היא אחותך! ברור שהיא תהיה עצובה" המשיך
"אתה צודק! אני הולך לומר לה עכשיו" אמרתי בביטחון ויצאתי מהשירותים

"לוסי, אני צריך לדבר איתך" אמרתי מתנשף "תגיד" אמרה בחיוך מתוק
"לבד…." אמרתי בבושה "בנות, אני ידבר איתכם אחר כך" אמרה לוסי והלכה איתי לצד "מה רצית לומר לי?"
"התקבלתי…" אמרתי כשראשי לכיוון מעטה "התקבלת לאן?" שאלה באי הבנה.
"לאוניברסיטה בניו יורק…" אמרתי בעצבות ובלחץ מחכה לתשובתה.
"אתה עוזב…?" אמרה, ראיתי שדמעה נוזלת מעיניה
"את בוכה?" שאלתי בדאגה, לוסי ניגבה את עיניה במהירות ומשתדלת לא לבכות "לא, זה שום דבר, תעשה מה שאתה רוצה!" אמרה לוסי ורצה לכיוון השירותים של הבנות.
לוסי שטפה את פניה והתחילה לבכות, "לוסי? מה קרה?" לפתע משמע קולה של רוני מאחוריה.
"כלום…" אמרה לוסי בבכי ולא מצליחה להפסיק את הדמעות.
"זה לא נירה ככה" אמרה רוני ויצאה מהשירותים והתיישבה ליד הלוקרים וסימנה לה לבוא "אז את מוכנה לספר לי מה קרה לך?"
"אחי הגדול עובד ללמוד בניו יורק…" אמרה לוסי בעצבות
"את אוהבת את אח שלך מאוד, נכון?" שאלה רוני בסקרנות.
"כן, מאוד, הוא אחי היחיד… הוא תמיד דואג לי וכשאני איתו אני אף פעם לא בודדה! אני תמיד מספרת לו הכל…." אמרה לוסי ועוד דמעה זלגה מעיניה, "הוא הולך לאוניברסיטה, אז הוא אמור להיות גדול מימך בשניים נכון?" שאלה רוני.
"כן…" אמרה לוסי, "בדרך כלל אח ואחות תמיד רבים ביניהם, זה נדיר ליראות אחים מסתדרים".
"מאז שההורים שלנו התגרשו אחי הגדול תמיד דאג לי ושמר עלי, וכשתמיד שאימי הולכת לעבודה לכמה ימים הוא מתנהג כמו אבא שלי" גיחכה.
"אמרת לו שאת לא רוצה שהו ילך?" אמרה רוני, "לא.. הוא נירא רצה ללכת, ואם הוא מאושר אז גם אני" אמרה רוני

בלילה הכנתי שיעורים עד שעה מאוחרת, "אני ילך לבדות אם לוסי נרדמה" אמרתי בלחש, נכנסתי לחדרה וראיתי אותה ישנה "היא כל כך חמודה כשהיא יושנת" אמרתי בלב והתקרבתי אליה לאט לאט ונישקתי את שפתיה הרכות, זה הרגיש באמת נפלא, לרגע זה חיכיתי כל חיי "מה אני עושה?" עצרתי את עצמי במהרה ויצאתי מחדרה ונשכבתי על מיטתי "מה עשיתי? מה עשיתי?" אמרתי לעצמי ונתתי לעצמי מכה חזקה בראש "אח.. זה כעב, זה הגיע לך אופיר…" אמרתי בטיפשות ועצמתי את עיניי