המלאך הפרטי שלי – פרק ארבע עשרה

"מולי!" קרא מיטשל ורץ לחבק אותה. צביטת כאב עברה בי, מהולה בקנאה וכעס. הוא תפס אותה במותניה וסובב אותה. שערה הזהוב הצליף בעדינות על פניו, מעלה חיוך שמח על שפתיו.
"בל?" שאלה אותי פרנסיס. בכלל לא שמתי לב שהיא עומדת לידי.
"כן?" שאלתי, מהופנטת מהשילוב המדהים בניהם. זה נראה כאילו… הם נועדו אחת לשנייה. כאילו הילדים שלהם יצאו יפים כמו מלאכים.
"מי זו?"
"חברה שלו." לחשתי, לבי פועם תחת חולצתי, קורא וזועק כנגד משפט זה.
"יש לו חברה?" זעקה בלחש, גבותיה מתכווצות ונראות כמו גבה אחת ארוכה.
"כן."
"ממתי?"
"אין לי מושג." מלמלתי, תוהה באמת איך שניהם מצאו אחד את השני. כנראה זה אלוהים שם בשמיים, שהחליט שאת היום הטוב שלו בשבוע הוא מקדיש למיטשל ולחברה המושלמת שלו. למה אני תמיד מקבלת את הימים הרעים של אלוהים??
"הם משהו מיוחד, הא?" שאלה, חיוכה מאיר את פניה וגבותיה משתחררות לאט לאט.
"כן…"
"מולי, תכירי. זו איזבל. ידידה טובה שלי. בל, זו מולי. החברה שלי." הוא משך את מולי בעלת החיוך המסנוור אליי, זוקף את חזהו בגאווה, כאילו אני אמו.
"שלום. מה נשמע?" שאלה, לחייה מסמיקות מעט. למה כשהיא מסמיקה זה נראה כל כך… חמוד? למה כשאני מסמיקה אני נראית כמו פיל שרץ קילומטר??
"היי." לחשתי, מורידה את ראשי בבושה. אני בטוחה שנראיתי כמו נורא לידה.
"אממ… נעלה למעלה?" הציע מיטשל, כאילו הוא כבר בן בית פה.
בלי מילים הסתובבתי אל עבר המדרגות והתחלתי לעלות, שומעת מאחורי את הלחשושים של הזוג המאוהב.
פתחתי את הדלת לרווחה, מחכה שהם והדביקות הזוגית שלהם ייכנסו. סגרתי את הדלת, מוודאת שהשער הארוך של מולי לא ייתפס בדלת. חס וחלילה שאני אתלוש לה כמה שערות, הן בטח עולות מלא.
"אני על המחשב, אתם מוזמנים להתמזמז בשקט, העיקר שאני לא אראה אתכם." אמרתי במהירות והתיישבתי על הכיסא מחשב הישן שלי. שמעתי את הצירים של המיטה מאחורי חורקים, מציינת לעצמי שכנראה הם על המיטה שלי. המיטה שעליה אני אמורה לישון. המיטה שעליה אני מבלה חצי מהחיים שלי. אויש.

אחרי חצי שעה ששמעתי שירים ומדי פעם שמעתי קולות של נשיקות מאחור, פתאום זיהיתי את השם שלי. הם מדברים עלי? אין סיכוי! אני חייבת לשמוע על מה!
"אני לא מבינה למה אתה חייב לגור דווקא איתה…" מלמלה מולי בקול מתפנק. התאפקתי לא להכניס אצבע לגרון ולהקיא. איכס.
"מה קרה, לולי? את מקנאה?" שאל אותה מיטשל, משתמש בשם החיבה שלו אליה. אייייייייייכס.
"אני לא מקנאה, למה שאני אקנא? היא סתם אחת. בכלל לא יפה. אני סתם לא רוצה שתישן עם מישהו אחרת במיטה."
"שנייה, שנייה. את חושבת שהיא לא יפה?"
"כמובן. ילדה כמוה צריכה מייקאובר דחוף. קודם כל, הייתי מוציאה את כל הדברים השחורים האלו שהיא לובשת. היא נראית כמו ילדה מהרחובות ככה. אחרי זה הייתי עושה לה קארה, כל השיח הזה על הראש שלה נראה זוועה. אחרי התספורת הייתי בודקת אם יש לה עקמת. היא נראית נורא עם הגב המכופף הזה שלה. ממש כמו סבתא."
"על… על מה את מדברת? היא ממש יפה. ראית את העיניים שלה? יש פעמים שאני רק מסתכל לה על העיניים."
"מה הקשר עיניים עכשיו? גם לי יש עיניים יפות."
"מה זה קשור? העיניים שלה מדהימות."
"מיטשל! אתה חושב שיש לה עיניים יותר יפות משלי?"
"מה? איך את יכולה להשוות בין העיניים שלך לעיניים שלה? אני אוהב את גם את שלך וגם את שלה. באותה מידה, בסדר?"
"אני יכולה לשמוע בקול שלך שאתה יותר אוהב את העיניים שלה."
"אז אני אוהב את העיניים שלה יותר! אז מה?! זה לא אומר שאני אוהב אותה יותר ממך!"
"אתה אוהב אותה?"
"מה?! תגידי, מולי, את בסדר?! אני בקושי מכיר את הבחורה הזו! אני רק אמרתי שאני אוהב את העיניים שלה יותר משלך! זה הכול!"
"בסדר, תגיד מה שבא לך. אני רק חושבת שהילדה הזו צריכה להיכנס לכלא על כיעור יתר."
"מולי, די. היא ממש נחמדה."
"לא, היא לא. אתה בעצמך אמרת לי שאין לך מושג איך תבלה שנה שלמה עם המפלצת הזו."
"תקשיבי, אני 9 שנים התעללתי בה. אני צריך לשלם על זה איכשהו. ודרך אגב, אני ממש לא חושב שהיא מפלצת. אני דווקא חושב שהיא דיי… חמודה."
"יותר חמודה ממני?"
"כמובן שלא. תפסיקי להכניס לי מילים לפה, מולי."
"אני לא מכניסה שום דבר! זה אתה והשטויות שלך. כן, כי רק היא חמודה. אה, ומאמי, היא פוזלת."
"מולי! היא ממש פה!"
"מה אכפת לי?! היא הולכת לישון עם החבר שלי!"
"אבל היא רק הולכת לישון איתי! זה הכול! לישון!"
"אבל אתה הולך להיות איתה באותה מיטה!"
"אז מה?! זה לא כאילו אנחנו זוג!"
"אני מכירה אותך, מיטשל. ברגע שתירדם תתחיל לחבק אותה, היא תתחיל לחשוב דברים ולהתאהב בך. בסוף היא תגנוב לי אותך."
"היא רק עוזרת לי. וחוץ מזה, התיאוריה המשוגעת הזו לעולם לא תתקיים, כי היא קוראת לי 'נאצי' ו'השטן הפרטי שלי'. איך לעזאזל היא אמורה להתאהב בי?"
"המורה לספרות התאהבה בך! כולם יכולים להתאהב בך! מיטשל, יקירי, אתה יכול להפוך גבר נשוי להומו מאוהב. תאמין לי, כולם מתאהבים בך."
"את מדברת שטויות. שום דבר לא יקרה בנינו. היא שונאת אותי."
"ואתה אמור לשנוא אותה."
"בסדר, אני אשנא אותה."
"מיטשל, אל תדבר אליי כאילו אני סתומה. תשנא אותה באמת, לא כי אמרתי!"
"אבל אני לא רוצה לשנוא אותה!"
"מה אכפת לי מה אתה רוצה?! אתה תשנא אותה, וזה סופי."
"מולי, יקירתי, את יודעת ממזמן שאני לא עושה מה שאת אומרת."
"כן, אתה עושה בדיוק את ההפך!"
"נכון. זה נקרא מרד, יפה שלי."
"מה אכפת לי איך זה נקרא? העיקר שאתה עושה מה שבא לך."
"נכון. הלכנו ליועצת, את זוכרת מה היא אמרה."
"שאנחנו מאוד מתאימים אחד לשני?"
"לא, שחופש זה אחד הדברים הכי חשובים בזוגיות."
"אה, אתה מדבר על אותה יועצת שהתגרשה והתחתנה והתגרשה שלוש פעמים?"
"מה אכפת לי איזו יועצת, אני יודע שאת לא נותנת לי חופש ובגלל זה אנחנו רבים איזה עשר פעמים יום."
"אויש, מיטשל, עכשיו אתה מאשים אותי? מה עם החוסר הסכמה שלך על כל דבר שאני אומרת?"
"אני לא מסכים על דברים שאת אומרת כי אני לא פראייר. זה שיש לי עמוד שדרה לא אומר שאת צריכה לכופף אותו."
"איך אני שונאת את המשפטים האלו, תמיד אתה מוציא אותם כשאנחנו רבים."
"אם את לא אוהבת אותם, את מוזמנת לעזוב."
"אתה מגרש אותי?"
"לא. אני רק אומר שאם את לא מקבלת אותי כמו שאני, אז מוטב לך ללכת."
"אני לא הולכת. נסעתי חצי שעה עד לכאן."
"טוב, תישארי ותסבלי."
"אני לא מבינה למה אתה כל כך מגעיל אליי. אני החברה שלך, אתה אמור לחבק ולנשק אותי. לא לצרוח עלי."
"אני לא צורח עלייך, אני רק מסביר לך דבר פשוט. את לא אמורה להיעלב מזה."
"אתה לא נחמד אליי, בגלל זה אני נעלבת."
"אני לא נחמד כי את לא נותנת לי חופש."
"אני לא נותנת לך חופש כי אני יודעת שברגע שאני אסיר את העיניים ממך, מישהי אחרת תחתור תחתיי ותתפוס אותך. למשל, גברת רחובות יכולה באמצע הלילה לנשק אותך. אתה תתעורר אחרי חלום עליי ותחשוב שזו אני. וטה דם! אתה בגדת בי."
"את משוגעת, מולי."
"אני משוגעת עלייך."
"את עדיין משוגעת. תני לי פאקינג חופש ואני אהיה נאמן!"
"אתה לא, אף אחד לא יכול להישאר נאמן כשבצפר שלם רוצה אותו."
"אז הפיתרון שלך זה להיות לצדי 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע?"
"כן. זה הדבר היחידי שאני יכולה לעשות. אין לי ברירה."
"מה אם… אני לא יודע… לתת לי חופש?!"
"מיטשל, דיי. אתה ואני זה לתמיד. בלי חופש ובלי נעליים."
"אני מסכים על ה'לתמיד', אבל החוסר חופש הזה… אני משתגע. מולי, תני לי אוויר. אני מבטיח לך ש… שאני אסתכל על אף אחת אחרת, שאני אוהב רק את העיניים שלך, ש… שנהיה ביחד, לתמיד. רק… תני לי מרחב. אני צריך לנשום. לא צריך להיות דבוקים אחד לתחת של השנייה כל הזמן. חוץ מזה, נורא לא נעים לי מאיזבל. אנחנו דיי פולשים לה לפרטיות. זה לא אשמתה שאין לי בית. היא רק באה לעזור ואני ככה חולב אותה. אז… נגיד, אם תבואי פעם בשבוע, זה יהיה נהדר."